×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דיני לולב, וּבוֹ ט׳ סְעִיפִים
(א) לוּלָב שֶׁנִּפְרְדוּ עָלָיו זֶה מֵעַל זֶה וְלֹא נִדַּלְדְּלוּ כְּעָלֵי הַחֲרָיוֹת, כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ לֹא אֲגָדוֹ. {הַגָּה: (מִיהוּ) וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר בְּלוּלָב שֶׁאֵין עָלָיו פְּרוּדוֹת לְגַמְרֵי (הַמַּגִּיד וְרַ״ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל).}
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(א) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו׳ ודרשו חז״ל פרי עץ הדר זה אתרוג כו׳ בפרק לולב הגזול (לב. לג: לה: לו.):
(ב) דרך הלולב כשיוצא מן הדקל יוצא כולו עץ אחד כחץ וכו׳ ואם שהה באילן עד שנפתח ונתפרדו עליו כשר אפי׳ לא אגדו משנה בפ׳ לולב הגזול (סוכה כט:) נפרדו עליו כשר רבי יהודה אומר יאגדנו מלמעלה וידוע דהלכה כת״ק והלכך אפי׳ אגדו כשר ומ״מ כתב ה״ה בשם מקצת הגאונים שמצוה מן המובחר ליטול לולב שאין עליו פרודות:
(ג) ומה שכתב אבל אם שהה באילן עד שנפתח הרבה ונתקשה כעץ פסול ונראה דהיינו מדתניא התם (לב.) חרות פסול דומה לחרות כשר ופי׳ רש״י חרות. קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרים בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ: דומה לחרות. התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ ונראה שרבינו מפרש דהא דפירש״י שעליו נושרים בימות הגשמים לא נושרים לגמרי ממקום חבורם בעיקרם קאמר שאין דרכו של לולב בכך אלא היינו לומר שהעלים מתפרדים ממנו דוגמא בד היוצא מן הענף ומתרחקים ביותר מגוף השדרה ועודם מחוברים בעיקרם לשדרה אלא שמקום חיבורם מתקשה כעץ עד שא״א לחבר העלים אל הגוף ואפילו בידים שכך היא דרך הלולב ומפני שאינם מתחברים בארכם אל השדרה קרי להו נושרים:
(א)
לולב
לולב שנפרדו עליו האם כשר אף אם לא יאגדנו. הטוש״ע והב״י בסעיף א, הביא דכשר, והב״י הביא דהוא מחלוקת ת״ק ורבי יהודה והלכה כת״ק דכשר, ויש להעיר דראב״ן בסוכה פרק ג ד״ה לולב הגזול, הביא את דברי רבי יהודה ואת טעמו, ומשמע קצת דס״ל דהלכתא כוותיה.
מהו חרות ומהו דומה לחרות. הב״י בסעיף ב, כתב דחרות היינו שהעלים נפרדים ומתקשים, ויש להעיר דכ״כ שבולי הלקט בשבולת שנא, וכתב הב״י דהחילוק בין חרות לדומה לחרות דחרות היינו שנפתח כחריות של דקל ונתקשה ואי אפשר לאגדם שוב ואם לא נתקשו לגמרי ואפשר לאגדם בידים היינו דומה לחרות, ויש להעיר דכ״כ המנהיג בהל׳ לולב סי׳ טו, דדומה לחרות היינו שיוכל אדם לחברם.
מהו נפרצו עליו. הטור והב״י בסעיף ב, הביאו בזה מחלוקת, והב״י כתב דהר״ן הסכים עם פירוש הראב״ד שהוא כפירוש תוס׳ דנפרד גב ההוצא המחבר בין ב׳ חלקי כל הוצא והוצא, ע״כ, ויש להעיר דזה אינו מדוייק דפירוש הראב״ד אינו כתוס׳ אלא הוא כדברי העיטור שהביא הב״י, דהראב״ד בהל׳ לולב בענין נפרצו, ביאר היטב דבריו וכתב דנפרצו אין הכוונה שנפרדו העלים בגבם במקום חיבור ב׳ חלקי העלה אלא היינו שחתכו העלה לאורכו מלמעלה עד למטה לשנים או לשלשה, ואם נחלק גב ההוצא במקום המחבר בין ב׳ חלקי ההוצא, היינו בעיא דגמרא נחלקה התיומת מהו, ונקטינן לחומרא, ע״כ, ומדקדוק לשון הר״ן מבואר דזו היתה כוונתו, וכן פירש הרמב״ן בהשגותיו על הל׳ לולב לראב״ד,, בענין נפרצו עליו, ושבולי הלקט בשבולת שנא, הביא דכן פירש רבינו גרשום כהעיטור שהעלים עצמם נסדקו, ומאידך הביא דהרי״צ גיאת פירש כרש״י דהיינו שהעלים אינם מחוברים אלא על ידי אגודה, ע״כ, וכן סמ״ג בעשה מד, וסמ״ק מצוריך במצוה קצא אות שא, כתבו כרש״י. הראב״ד שם כתב גבי מה שפירש הרי״ף דנפרצו היינו שניתקו מעט ממקום חיבורם בשדרה ועדיין תלוים, דאע״ג דזה לא פורש בגמרא לפסול לפי פירוש הראב״ד, מ״מ אם ניתק רוב חיבורם מהשדרה פסול ואם לא ניתק רוב חיבורם כשר אע״ג שהם תלוים ויורדים למטה, ע״כ, ומאידך הרמב״ן בהשגותיו על הל׳ לולב בענין נפרצו עליו, כתב דאפי׳ ניתק מקצת חיבורם אם הם נוטים כלפי מטה ואינם דרך גדילתם פסולים.
נפרצו עליו פסול האם היינו רוב עליו. הב״י בסוף סעיף ב, הביא מחלוקת אם היינו רוב העלים או אפי׳ מקצת העלים, ויש להעיר דהרמב״ן בהשגותיו על הל׳ לולב לראב״ד, בענין נטילת פיטמתו, וכן בענין הפסולין שלא הזכירו, כתב דהיינו רוב העלים, ושבולי הלקט בשבולת שנא, כתב דהיינו כל העלים אבל אם נשתיירו מקצתם כשרים, וכן הביא מרבי אביגדור כהן צדק.
האם הפסולים שהוזכרו בג׳ המינים פסולים באתרוג וכן הפסולים שהוזכרו באתרוג האם הם פסולים אף בג׳ המינים. הב״י בסעיף ב, הביא מהאורחות חיים בשם הרמב״ן דהפסולים שנאמרו בלולב כגון כפוף ועקום דומה למגל כשרים באתרוג, ע״כ, ויש להעיר דכדברי הרמב״ן כ״כ הראב״ד בהל׳ לולב ד״ה הגהה, דהפסולים שנאמרו בלולב כגון כפוף כווץ עקום אינם פסולים באתרוג, והרמב״ן בהשגותיו על הראב״ד, בענין הפסולים שלא הזכירו, כתב דבאתרוג כשר אף אם גידלו כך בדפוס, והראב״ד שם כתב עוד דהפסולים שנאמרו באתרוג כגון ניקב וחסר כל שהוא וחזזית ונקלף ולבן וכושי ומנומר כשרים בלולב, וכ״כ הרמב״ן שם, וכתב עוד הרמב״ן דאף בהדס וערבה הם כשרים, וכתב דאף ירוק ככרתי כשר בהם. הב״י הביא מהאורחות חיים בשם הרמב״ן שיש להוציא מן הכלל הדס וערבה ששלקם או כבשם דהם פסולים, ע״כ, ומאחר שלפני כן הזכיר האורחות חיים פסול והביא את הרמב״ן שכתב שיש להוציא מן הכלל הזה שאם בישל פסול, סברו כמה אחרונים שצריך להגיה כשר במקום פסול, וכן הביאו בהגהות והערות על הטור מכמה אחרונים, אמנם זו טעות גמורה ובדברי הרמב״ן שם מבואר להדיא דפסול וכתב דלא הכשירו אלא כמושין אבל מבושלין לא, ע״כ, וכן הלכה.
האם הפסולים שהוזכרו בהדס לולב וערבה פסולים בשלשתם. הרמב״ן בהשגותיו על הל׳ לולב לראב״ד, בענין הפסולים שלא הזכירו, כתב דהדס וערבה שהם כפופים או עקומים כשרים, וכן הדס וערבה קווצים כשרים כי לא שייך בהם קוויצה כל כך לפי שתי הפירושים שיש בקווץ, וכן סדוקים לאורכם כהימנק כשרים ואם נסדק רובן פסולים אפי׳ אם אינו כהימנק, ע״כ.
מהו לולב דסליק בחד הוצא. הב״י בסעיף ג-ד, הביא בזה ג׳ פירושים, והביא את פירוש רב שר שלום, ויש להעיר דפירוש זה כתוב בתשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ שו, והיראים בסי׳ תכב אות ה, פירש כרש״י שכל עליו גדלים מצד אחד, וכ״כ שבולי הלקט בשבולת שנא, וכ״כ סמ״ג בעשה מד, והמנהיג בהל׳ לולב סי׳ טז, הביא להלכה מרב האי פירוש ללולב דסליק בחד הוצא, וצ״ע מה כוונתו בדבריו שם.
יבשה השדרה והעלים לא יבשו האם פסול. הטור בסעיף ה, הביא דפסול, ויש להעיר דכ״כ הראב״ד בהל׳ לולב ד״ה מיהו קא מבעיא, וכ״כ הרמב״ן בהשגותיו על הל׳ לולב לראב״ד, בענין הפסולין שלא הזכירו, בד״ה וכיון שהדברים, ומאידך הריטב״א בסוכה כט: ד״ה והיבש, כתב דכשר.
לסוברים דיבשה שדרתו פסול היינו רוב שדרתו. כ״כ הראב״ד בהל׳ לולב ד״ה מיהו קא מבעיא.
לסוברים דיבשה שדרתו פסול אם יבש ראש שדרתו האם פסול דהוי כחוטמו של אתרוג. הראב״ד בהל׳ לולב בד״ה מיהו איבעיא, כתב דפסול, ומאידך הרמב״ן בהשגותיו להל׳ לולב לראב״ד, בענין הפסולין שלא הזכירו, כתב דכשר.
יבשו העלים ולא יבשה השדרה האם פסול. הב״י בסעיף ה ד״ה לולב, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהריטב״א בסוכה כט: ד״ה והיבש, כתב דפסול.
לולב והדס והערבה היבשים פסולים, מהו יבש. הטור והב״י והדרכ״מ והרמ״א בסעיף ה, הביאו בזה מחלוקת האם חשיב יבש כשיכלה מראה הירקות שבו וילבין או כשיפרך בציפורן, ויש להעיר דתוס׳ בסוכה כט: ד״ה לולב, כתבו דאם נפרך בציפורן הוי יבש, וכן ראב״ן בסוכה פרק ג ד״ה לולב הגזול, כתב דהיינו דאיפרך איפרוכי, ומאידך הריטב״א בסוכה כט: ד״ה והיבש, כתב דהיינו שילבין ויכלה הירקות, והביא דכן דעת הרא״ה בשם רבותיו. הטור בסי׳ תרמו,ז, הביא את אותה מחלוקת גבי הדס שנפרך בציפורן ועדיין לא כלה מראה הירקות שבו, ויש להעיר דהראב״ד שם בהל׳ לולב ד״ה אלא שהסימן, כתב דאם כלה הירקות מההדס והלולב והערבה חשיבי יבשים ואפי׳ אם לא נפרכים בציפורן פסולים, ע״כ, ומבואר שבמחלוקת האם היבשות תלויה בנפרכות בציפורן או במראה ירקות יש בכל צד להקל ולהחמיר.
מהו נקטם ראשו. הטור והב״י בסעיף ו, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ק מצוריך במצוה קצא אות שא, כתב דהיינו נקטמו ראשי כל העלין, ושבולי הלקט בשבולת שנא, הביא ממורו וקרובו רבי יהודה ומרבי אביגדור כהן צדק דהיינו נקטם ראש העלה האמצעי בלבד, וכן הסכים שבולי הלקט. הטור הביא דהראב״ד ס״ל דהיינו שנקטם מעט מהשדרה, ויש להעיר דהראב״ד בהל׳ לולב ד״ה מיהו, כתב דנקטם ראשו היינו רוב ראשו, ע״כ, דהיינו ברוב רוחב הלולב.
חסר מן השדרה אבל לא חסר בראשה נפסל רק בחסר רוב עביו ורוב הקיפו. הראב״ד בהל׳ לולב בד״ה והיכא דחסר, כתב דנפסל רק ברוב השדרה, ובהגהתו שם ביאר כוונתו דנפסל ברוב עביו וברוב היקפו דהוי כנשבר.
מהו ניטלה התיומת. הב״י בסעיף ו, הביא דהיינו שניטלו ב׳ עלים העליונים, ויש להעיר דכ״כ שבולי הלקט בשבולת שנא, וכן הביא ממורו וקרובו רבי יהודה, וכן נראה מדברי ראב״ן בסוכה פרק ג ד״ה נחלקה, ומאידך הביא מרבי אביגדור כהן צדק דהיינו שניטל רק החלק שמחבר בין ב׳ העלים העליונים.
האם עביד כהימנק היינו שכך גדל או אף אם נסדק לאחר מכן. הטור והב״י בסעיף ז, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת שנא, הביא את דברי רש״י והעיטור, ומדברי העיטור מבואר דס״ל דאף אם נסדק לאחר ברייתו פסול. הראב״ד בהל׳ לולב בד״ה וכן הא, כתב דהא דאמרינן נסדק כשר ואי עביד כהימנק פסול, היינו שאם נפתח הסדק בענין שאינו יכול להתחבר פסול, ע״כ, וצריך ביאור למה אינו יכול להתחבר, ושמא כוונתו כגון שגדל כך ונתקשה מעט.
עביד כהימנק דפסול היינו אפי׳ במקצת הלולב. כ״כ הראב״ד בהל׳ לולב בד״ה וכן הא, דאפי׳ במקצתו פסול ואין צריך שיהיה ברובו כיון שהוא בראשו.
עביד כהימנק מתחתית הלולב ללמעלה האם פסול. הראב״ד בהל׳ לולב בד״ה וכן הא, כתב דנסדק מלמטה כשר אפי׳ אם נעשה כהימנק, אבל אם נסדק רובו פסול ואפי׳ אם אינו כהימנק, וכן הרמב״ן בהשגותיו על הל׳ לולב לראב״ד, בענין הפסולין שלא הזכירו, בד״ה ואחר, כתב דאם נסדק רובו בכל גוונא פסול.
מהו נחלקה התיומת. הטור והרמ״א והב״י בסעיף ג בד״ה נחלקה, הביאו בזה ג׳ פירושים, וג׳ פירושים אלו נחלקים לב׳ שיטות, דב׳ הפירושים הראשונים ס״ל דזה קאי רק על ב׳ העלים העליונים, אלא דפליגי אם היינו שנחלקו עם מקצת מהשדרה או אף בלא השדרה, והפירוש הג׳ ס״ל דזה על כל העלים, והטור הביא את פירוש הגאונים, וציינו שהוא בתשובות הגאונים שערי תשובה סימן שו, וכתוב בטור דהיינו שעליו העליונים נפרדו זה מזה, והעירו שיש בטור חילופי גירסאות בזה שיש הגורסים שני עליו העליונים נפרדו, ויש להעיר דבתשובת הגאונים שם מבואר דצריך לגרוס שני עליו העליונים, והיראים בסי תכב אות ו, הביא רק את ב׳ הפירושים הראשונים שהביא הטור, דהיינו או דנחלקו העלים העליונים בלא השדרה או דנחלקו עם השדרה, אבל לא ס״ל לפרש דקאי על כל עלי הלולב, וכן ראב״ן בסוכה פרק ג ד״ה נחלקה, כתב דנפרדו ב׳ העלים העליונים זה מזה, וכ״כ ראבי״ה בסי׳ תרנח, וכן דעת שבולי הלקט בשבולת שנא, וכן הביא מרבי אביגדור כהן צדק, והביא שבולי הלקט דרבינו גרשום פירש דנחלקו ב׳ עלים העליונים בלא השדרה, והעיטור פירש דהיינו רק ב׳ העלים העליונים וכגון שנחלקו לרוחב, ע״כ, והמנהיג בהל׳ לולב סי׳ טז, הביא להלכה מבה״ג ומהלכות פסוקות ורב האי דהיינו שנפרדו ב׳ עליו העליונים זה מזה, ע״כ, ומאידך הערוך בערך תיים, כתב כלשון הרי״ף דקאי על כל עלי הלולב, וכ״כ ר״ח בסוכה לב. ד״ה פי׳ תיומת, כלשון הרי״ף, ושבולי הלקט הנ״ל, כתב דהעיטור הביא כן מהגאונים, ע״כ, ומבואר דהרי״ף העתיק את דבריו מדברי הקדמונים ממנו, ושבולי הלקט הביא דאף רבינו ישעיה ס״ל כהרי״ף, וסמ״ג בעשה מד, הביא ב׳ פירושים או דנחלקו העלים העליונים עם השדרה או דקאי על כל העלים. הטור הביא דלדעת הרי״ף וסייעתו היינו שנחלקו רוב העלים, ויש להעיר דשבולי הלקט בסוף שבולת שנא, הביא מרבי אביגדור כהן צדק דדבר זה תלי בדין נפרצו עליו, דלפי המפרשים שם דהיינו בכל העלים ואם נשתיירו מקצתם כשר ה״ה כאן לדעת הרי״ף היינו בכל העלים ואם נשתיירו מקצתם כשר, ע״כ, ועי׳ במה שכתב הב״י בסוף סעיף ב, גבי נפרצו עליו, ובמה שכתבתי שם.
מהו לולב קווץ. הב״י בריש סעיף ח-ט, הביא בזה מחלוקת אם הוא ענין צמיתה או שיש בו קוצים, ויש להעיר דהיראים בסי׳ תכב אות ה, פירש שיש בו קוצים, וכ״כ שבולי הלקט בשבולת שנא, וכ״כ סמ״ג בעשה מד, והרמב״ן בהשגותיו על הראב״ד בענין הפסולין שלא הזכירו, כתב דאי גרסינן קווץ היינו שיש בו קוצים, ואי גרסינן כווץ היינו שנתכווץ והוא ענין צמיתה כמו עור שחורכים אותו באש, ע״כ, ומאידך בערוך בערך קווץ (הראשון), מבואר דס״ל דאף אי גרסינן קווץ אפשר לפרשו לשון צמיתה.
עקום דומה למגל חדא מילתא היא. כן הביא הב״י בסעיף ח-ט, מרש״י, ויש להעיר דכ״כ שבולי הלקט בשבולת שנא.
עקום לצדדים פסול. כן הביא הב״י בסעיף ח-ט, מהפוסקים, ויש להוסיף דכ״כ שבולי הלקט בשבולת שנא.
האם גרסינן גבי לולב עקום שלאחריו כשר או לפניו כשר. הב״י בסעיף ח-ט, וכן בהגהות והערות על הטור, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרמב״ן בהשגותיו על הל׳ לולב לראב״ד, בענין הפסולין שלא הזכירו, גריס שלאחריו כשר, וכן גריס המנהיג בהל׳ לולב סי׳ טו, וכן הביא מרב האי, וכ״כ שבולי הלקט בשבולת שנא, וכן עיקר הגירסא.
לולב כפוף היינו שכפוף ראשו. כן הביא הב״י בסעיף ח-ט, מרש״י, ויש להעיר דכ״כ שבולי הלקט בשבולת שנא, וכ״כ סמ״ג בעשה מד.
(א) (אע״ג דהתוס׳ מפרשים פירוש אחר מ״מ מודים לדברי רש״י שאם נפרצו עליו במקום חיבורן פסול אע״ג דאגדן ביחד כ״כ הר״ן):
(א) אפילו לא יאגדנו פליגתת דר״י וחכמים פרק דלולב הגזול דר״י ס״ל צריך לאגדו וחכמים ס״ל דאפילו לא אגדו כשר משמע דגם חכמים ס״ל דעדיף טפי לאגדו וכ״כ במהרי״ל דלא היה לולבו פתוח. אם טפח וכן מוכח לקמן סימן תרס״ה שכתב רבינו בהושענא רבה יש נוהגין לפתחו מדכתיב חסר ו׳:
(א) ולקחתם לכם וכו׳ דרך הלולב וכו׳ ונתפרדו עליו כשר משנה שם נפרדו עליו כשר ר׳ יהודה אומר יאגדנו מלמעלה וידוע דהלכה כת״ק והילכך אפי׳ לא אגדו כשר ומ״מ נראה דע״כ לא פליגי אלא אם כשר בלא אגדו וטעמא דת״ק דאע״ג דדרשינן כפות דבעינן כפות לא דבעינן כפות ממש כר״י אלא כיון דראוי לכפיתה שהרי לא נתקשו כעץ אין כפיתה מעכבת בו וכמו שפי׳ הר״ן אבל לכתחלה ד״ה מצוה לאגדו משום דבעינן מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו והכי משמע בהג״ה אשירי שכתב בנפרדו דיאגדנו למעלה ופשיטא דלא היתה כונתו לפסוק כר״י אלא דלכתחלה קאמר שיאגדנו לד״ה והכי קס״ד בגמרא מעיקרא דר״י דפוסל היינו משום דבעינן הדר ובנפרדו ליכא הדר וממילא צריך לפרש דלת״ק דמכשיר היינו משום דס״ל דאע״ג דכשיאגדנו איכא הדר טפי מ״מ מאחר דבנפרדו בלא שיאגדנו נמי איכא הדר אין לפסלו אבל ודאי לכתחלה איכא הדר טפי כשיאגדנו והילכך למסקנא נמי דטעמא דר״י משום דבעינן כפות ממש מ״מ לת״ק ודאי מצוה לאגדו לכתחלה משום דבעינן מצוה מהודרת וה״ה כתב בשם קצת גאונים שמצוה מן המובחר ליטול לולב שאין עליו פרודות ונראה דטעמו דאע״ג דבפרודות איכא תקנה שיאגדנו דאית ביה ואנוהו כדפרישית מ״מ ודאי איכא הידור טפי כשאין עליו פרודות כל עיקר והוא מצוה מן המובחר:
(ב) ומ״ש אבל אם שהה באילן עד שנפתח הרבה ונתקשה ונעשה כעץ פסול שם ברייתא חרות פסול דומה לחרות כשר ובגמרא א״ל רבינא לרב אשי ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא אימא חרותא ומהדר ליה בעינן כפות וליכא ופירש״י חרותא. ענף הדקל משנתקשה ב׳ שנים ושלש יוצאין בו לולבין הרבה שנשרו עליהן ונתקשו גם הם ונעשו עץ זה פונה לכאן וזה פונה לכאן כענפי שאר אילנות. בעינן כפות שאם היה פרוד יכפתנו וזה אין אתה יכול לכופתו שיהיו ענפיו הפרודין כאן וכאן נכפתין ומתמעכין אצל אביהם שהם מחוברין בו לפי שקשין הן. ועל חרות פסול וכו׳ כתב חרות קשה שנעשו חריות שכן דרך הלולב עליו נושרין בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ. דומה לחרות התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ עכ״ל וכוונתו כאן ג״כ לפרש בחרות דכשעליו נושרין כל השדראות מתקשין ונעשין עץ בין אותה שדרה שבאמצע בין אותן שמצדדין כענפי שאר אילנות ואין אתה יכול לכופתו והיינו מ״ש רבינו אבל אם שהה באילן עד שנפתח הרבה וכו׳ כלומר שהשדראות נתקשו גם מן הצדדין עד שנפתח הרבה ונעשו כענפי אילן אחר שכבר נשרו כל העלין ומ״ש הב״י לבאר פירש״י במ״ש שעליו נושרין לא נהירא:
(א) משנה סוכה כ״ט וכת״ק
(א) ולא נדלדלו – פי׳ ולא נעקרו כמו שהוא בחריות שעלים שלהם נעקרו וז״ש במשנה נפרדו עליו כשר וצריך טעם על מ״ש רמ״א בשם המ״מ ומצוה מן המובחר כו׳ דכיון דהמשנ׳ אמרה בפי׳ כשר מה לנו יותר ונרא׳ טעמו דאפשר לו׳ כשר בדיעבד לאפוקי ממ״ש שם נפרצו עליו פסול אפי׳ בדיעבד ע״כ מצוה מן המובחר לצאת כל החששות ועיין אח״ז בסמוך.
(א) שנפרדו. היינו כמו ענפי השבט שעומדין פרודו׳ ויכולין לאגדן:
(א) לולב. בגימטריא ל״ו ל״ב, כלומר ל״ו צדיקים בכל דור ונגד ל״ו מסכתות ול״ב היינו תורה המתחלת בבי״ת ומסיים בלמד, ולולב בגימטריא חיים היינו תורה (מהרי״ו), ובמהרי״ל רמז למי שקונה אתרוג עם לולב לפי כן זוכה לחיי העולם הזה והעולם הבא, עד כאן. ובנים צדיקים שיש להם לב בתורה. ובספר החינוך פרשת אמור אתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו, לולב דומה לשדרה לרמז שיישיר גופו לעבודתו ברוך הוא, הדס דומה לעינים לרמוז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו, ערבה דומה לשפתים לרמוז שישים רסן בפיו ויכוין דבריו ויירא מהשם יתברך אף בעת השמחה:
(ב) [לבוש] הוא מצוה וכו׳. דוקא כשתלויין למטה אף שעולין עם הלולב, אבל כשאין תלויות למטה רק שקצת נוטים לצדדים אפילו מצוה מן המובחר ליכא (ט״ז). אם השדרה בעצמה נשברה ותלויה למטה נראה לי דכשר דדוקא ברוב עלין פסול דדמי לבהמה שנשברה רוב צלעותיה דטריפה ונשברה שדרה כשר, ומכל מקום יש לאגדו שם שלא יפול למטה (מגן אברהם). וצריך עיון דהתם החוט קיים גם לא דמי זה לזה. וביבש כתב הב״ח דאף מאן דאמר יבשו עליו כשר יבשה השדרה פסול:
(א) שנפרדו – היינו כמו ענפי שבט שעומדין פרודות ויכולין לאגדן:
(ב) לגמרי – ואם קצת נוטין לצדדין אפי׳ מצוה מן המובחר ליכא. ט״ז ע״ש:
(א) ס״א לולב שנפרדו כו׳ – לשון הרמב״ם וכפי׳ הרי״ף:
(ב) ומ״מ – דכשר בדיעבד דוקא מ׳:
במג״א ס״ק ב׳ וכ״מ ברי״ו דהוה כעין כו׳ ע׳ ברבינו ירוחם שכ׳ דרי״ף פירש שנשרו מן השדרה והם תלוים בה ולא נתלשו לגמרי וזהו כעין שבירה עכ״ל וס״ל להמג״א דדוקא כעין שבירת העלין מן השדרה פסול אבל נשברה השדרה עצמה ותלויה לא אך לענ״ד יש ט״ס בדברי רי״ו וצ״ל כעין שפירש״י ר״ל דמפרש גם כן על תלישת העלין מהשדרה אלא דרש״י מפרש שנתלשו לגמרי והרי״ף מפרש דלאו לגמרי עכ״פ היא כעין פירש״י משא״כ המפורשים על נחלק רוב כל עלה שהיה על דרך אחר מפירש״י לגמרי כנלענ״ד וצ״ע:
מג״א ס״ק ג׳ נרשם בטעות וצ״ל על סעיף ג׳ נחלק התיומות ברוב העלין:
בט״ז ס״ק ב׳ פירוש שכל שעליו כו׳ עם הלולב אין זה מצוה מן המובחר ואם אינו עולה עם הלולב פסול כצ״ל ואם לא נגי׳ צ״ל מ״ש הט״ז פסול ר״ל שאינו כשר לצאת בו ידי מצוה מן המובחר:
ס״ק ד׳ ונראה דמיירי בלולבים כו׳ ממקור אחד כמו אחים כו׳ האמצעי בראשיהם ברוחב כו׳ ניסדק שלא כהימניק כצ״ל:
(א) [הקדמה]
כתיב בתורה ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל וקבלו חז״ל דפרי עץ הדר זהו אתרוג שטעם עצו ופריו שוה וכתיב הדר שיהיה נאה והדר בתארו וגידולו וע״ד שיתבאר בסימן תרמ״ח ולפי שכל אלו הד׳ מינים כתובין בפסוק אחד למדין זה מזה וע״כ כל הארבעה מינים צריכים להיות נאים ומהודרים וע״ד שיתבאר לקמן כפות תמרים הן ענפי האילן שגדלין בו תמרים כשיצמחו קודם שיתקשו העלין שלהן ויתרחקו לכאן ולכאן רחוק מן השדרה אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב וענף עץ עבות הוא ההדס שעליו חופין את עצו ופרטיו יתבאר בסימן תרמ״ו וערבי נחל יתבאר בסימן תרמ״ז:
שנפרדו – היינו כמו ענפי השבט שעומדין פרודות ויכולין לאגדן:
(ב) ולא נדלדלו כעלי החריות – דטבע החריות שנפרדו העלין ונתרחקו הרבה ובמקום חבורן נתקשו כעץ ואין יכולין לאגדן יחד:
(ג) פרודות – הט״ז העלה שמה שהחמיר הרב המגיד למצוה מן המובחר הוא דוקא היכי שכל עליו תלויות למטה רק שעולין עם הלולב [ונפרצו עליו שפסול הוא כגון שנתלשו עליו לגמרי מן הלולב או שתלויות למטה וגם אין עולין עם הלולב או שנדלדלו ממקום חיבורן בשדרה ועדיין מעורין במקצת] אבל כל שאין עליו תלויות אלא שקצת נוטה לצדדין אפילו מצוה מן המובחר אין כאן אמנם במאמר מרדכי וכן בבכורי יעקב מפקפקין על דברי הט״ז ודעתם כסתימת הרמ״א דלמצוה מן המובחר יש ליזהר שלא ליטול לכתחלה לולב אא״כ שוכבין עליו זה על זה ולא לצדדין:
(א) [סעיף א׳] לולב שנפרדו עליו וכו׳ דרך הלולב כשיוצא מן הדקל יוצא כולו עץ אחד כחץ ולאחר שגדל מעט נפתח מעט וכל מה שמוסיף ליגדל נפתחין עליו יותר ואם שהה באילן עד שנפתח ונתפרדו עליו כשר אפי׳ לא אגדו אבל אם שהה באילן עד שנפתח הרבה ונתקשה כעץ פסול. טור:
(ב) שם. לולב שנפרדו עליו וכו׳ וכל זמן שעליו דבוקים וסמוכין זה על זה הוא מצוה מן המובחר מפני שצריך שיהיו עליו כפותין יחד ולא יהיו פרודות מדכתיב כפות וזה הדרו. לבוש סעיף ב׳. ואם לקח כפות תמרים בעודו בעץ שלא נתחלקו עליו כלל נראה דלא מקרי לולב בלא עלין. דרישה. וכ״פ ח״א כלל קמ״ט או׳ ח׳:
(ג) שם. לולב שנפרדו עליו וכו׳ היינו כמו ענפי השבט שעומדים פרודות ויכולין לאגדן. מ״א סק״א. ולכאורה פירושו כענפי השבט פרודות הרבה רחוק משדרה ומ״מ עולין עם השדרה ברחוק ואין תלוין למטה זה כשר בתנאי שיכולין לאגדן הא נתקשו העלין כה״ג פסול כמ״ש הרב בסעי׳ ב׳ וז״ש המחבר אעפ״י שלא אגדן לומר ראוי לבילה בעינן כה״ג ובתלוין למטה כעלי החריות בכף הדמיון אעפ״י שיכולין לאגוד שינוי הוא ולאו הדר הוא ופסול. א״א או׳ א׳:
(ד) שם. ולא נדלדלו וכו׳ פי׳ ולא נעקרו כמו שהוא בחריות שעלים שלהם נעקרו. ט״ז סק״א. ור״ל דאעפ״י שנתפרדו מ״מ מקום חיבורן לא נתקשה ואפשר עדיין לאגדן ומקרי לא נעקרו. לב״ש על הט״ז סק״ב. וכן מוכרח מדברי הט״ז סק״ב. ומ״ש היכא שיכול לאוגדן כשר היינו שאחר האגד יהיו העלין שוכבין על השדרה בטוב ולהיות כפות דאל״כ הא גם החריות יכול לאגדן. וכ״מ ממ״ש באות הקודם:
(ה) שם. אפי׳ לא אגדו. ומ״מ ודאי מצוה לאגדו לכתחלה. ב״ח. שכנה״ג בהגב״י או׳ א׳:
(ו) שם הגה. מיהו מ״מ מצוה מן המובחר וכו׳ דמ״ש הש״ע לולב שנפרדו עליו וכו׳ כשר. בדיעבד דוקא משמע. ביאורי הגר״א. וכ״כ הט״ז סק״א:
(ז) שם בהגה. מ״מ מצוה מן המובחר וכו׳ וכל שאין עליו תלויות למטה אלא שקצת נוטין לצדדין אפי׳ מצוה מן המובחר ליכא. ט״ז סק״ב. אמנם המאמ״ר או׳ א׳ והנה״ש או׳ א׳ ובכורי יעקב פקפקו בדברי הט״ז הנז׳ וכתבו דמ״ש דמצוה מן המובחר ליטול לולב שאין עליו פרודות היינו שלא ליטול לולב שעליו פרודות וניטות לצדדין אעפ״י שאין תלויות למטה יעו״ש. וכ״כ בס׳ בגדי ישע. וכ״כ הב״ח דודאי איכא הידור טפי כשאין עליו פרודות כל עיקר והוא מצוה מן המובחר:
(ח) לולב בגי׳ ל״ו ל״ב כלומר ל״ו צדיקים בכל דור ונגד ל״ו מסכתות. ול״ב היינו תורה המתחלת בבי״ת ומסיימת בלמ״ד. ולול״ב בגי׳ חיים היינו תורה. מהרי״ו. ובדרשות מהרי״ל רמז למי שקונה אתרוג עם לולב יפים זוכה לחיי העוה״ז ועולם הבא. ובס׳ החינוך פרשת אמור אתרוג דומה ללב שהיא משכן השכל לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו. לולב דומה לשדרה לרמוז שיישייר כל גופו לעבודתו ב״ה. הדס דומה לעינים לרמוז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו. ערבה דומה לשפתים לרמוז שישים רסן בפיו ויכוין דבריו ויירא מהשי״ת אף בעת שמחה. א״ר אות א׳ ונראה שזה נרמז בה״ת של אתרו״ג לול״ב הד״ס ערב״ה שהם גי׳ סו״ד לרמוז שיש בהם סוד. ועיין בסה״ק ישמח ישראל דרושים עה״ת פ׳ אמור מה שכתבתי עוד רמזים בזה קחני משם:
(הקדמה) אחת המצוות המרכזיות של חג הסוכות, היא נטילת לולב, כנאמר בתורה (ויקרא כג) ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ א⁠־לוקיכם שִׁבְעַת יָמִים״. אבל אין המצוה נוהגת מן התורה, כל שבעת הימים, אלא רק ביום הראשון. כפי שהורו חכמים מהפסוק המפורש, ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן...⁠״. ולמרות שהפסוק סיים באמרו ״וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ א⁠־לוקיכם שִׁבְעַת יָמִים״, אין כוונתו אלא לנוכחים במשכן או בבית המקדש, שם חייבה התורה נטילת לולב, כל שבעת הימים.
אחר החורבן, פעל רבן יוחנן בן זכאי לשימור זכר המקדש1. וקבע תקנה לפיה, ייטלו לולב כל שבעת ימי החג, בכל העולם. בכך נוצר הבדל בין היום הראשון, שחובתו מן התורה, לשאר הימים, שחובתם מדרבנן. בסימנים הבאים נלמד מה דינו של כל אחד מארבעת המינים, ביום הראשון. ובסימן תרמ״ט, מהם ההבדלים שבין היום הראשון לשאר ימים.
סימן זה דן בכשרות הלולב, ושאחריו בכשרות ההדס. זה שבעקבותיו בערבה, ולבסוף באתרוג.
כעת נפרט מספר גורמים, שבכוחן לפסול כל אחד מהמינים.
 ״אין שמו עליו״. פסול זה חל, כאשר חדל אחד המינים להיקרא בשמו. והוא שייך בכל שבעת הימים.
 ״חסר״. אם אחד המינים אינו שלם, הרי הוא פסול ביום הראשון. אבל בשאר ימים, הוא כשר.
 ״הדר״ – העדר יופי. לדעת הרמ״א, וכך נוהגים אשכנזים, נוהג פוסל זה, כל שבעת הימים. אבל לפי המחבר, וכך נוהגים הספרדים, פסול זה שייך רק ליום הראשון.
הלולב נקרא בתורה כַּפֹּת תְּמָרִים. ומכך שבחרה התורה באותיות כַּפֹּת, אותם ניתן לקרוא גם כָּפֻת, למדו חכמים2, שהלולב צריך להיות ממש מחובר. ואין הוא זוכה בשמו אלא כאשר עלים מחוברים לשדרתו משני צדדיו, וכל אחד מהם כפול.
פרטי הדינים וכשרותם של ארבעת המינים מייצגים מסר מהותי, לפי המדרש3. הלולב מסמל את המלך, שמתפקידו לחבר את חלקי העם. על כן יש חשיבות שכל חלקי עלי הלולב יהיו מחוברים כהוגן, כפי שנראה בפרטי הדינים.
ההדס מייצג בני אדם שיש בידם מעשים טובים, לכן הפסול המרכזי שלו הוא ״הדס שוטה״. כי גם בקיום מצוות ומעשים טובים, צריך להשקיע מחשבה. הערבה מסמלת את העם, שצריך להיות חי ופועל במציאות. לכן, כפי שנראה בהמשך, הפסול המרכזי שבו הוא יבשותו.
האתרוג מסמל את התלמיד חכם, שהוא המנהיג הרוחני. הואיל וכך, הכתם הפוגע ביופי הדרו הוא הפסול המרכזי והעיקרי שבו. כפי שמצינו בדברי חכמים4, שאם נמצא על בגדו של תלמיד חכם רבב (כתם או לכלוך), ובמשמעות רחבה יותר הכוונה, שנמצא פגם במעשיו, כגון שמחלל את השם בהתנהגות לא הולמת, אין הוא תלמיד חכם.
להלן נסביר בעזרת השם, את סיבתו של כל פסול מפסולי הלולב. אם כי, במציאות ימינו, אין בנמצא לולב פסול אפילו בדיעבד, כי הפסולים המובאים בסימן זה, אינם שכיחים.
(א) כְּעָלֵי הַחֲרָיוֹת – הלולב הוא ענף צעיר של דקל, ועָלֵי הַחֲרָיוֹת הם ענפי דקל בוגרים. שכבר נתקשו, ואינם יכולים עוד להתחבר אל הענף עצמו.
(ב) כשר – הדרו ויופיו של הלולב הוא, כאשר עליו צמודים לשדרתו. אם כי להלכה הוא כשר, גם כשאינם צמודים.
(ג) אפילו לא אֲגָדוֹ – לכתחילה, כדי לעשותו יפה יותר, צריך לאוגדו. אבל גם אם לא נאגדו עליו, הלולב כשר.
(ד) שאין עָלָיו פְּרוּדוֹת לְגַמְרֵי – כלומר שלא נפרדו כלל, וכאילו כתב הרמ״א שלגמרי לא נפרדו אלא נותרו צמודים, לכל אורך שדרתו. וגם המחבר מסכים, שיש בזה הידור. אם כי אינם דבוקים ממש, אלא נוצר בינם מרווח מסוים, וביכולתם לנוע מעט, הנה ואילך.
1. כמבואר בגמרא (סוכה מו, א).
2. סוכה ל״ב, א׳.
3. במדרש הגדול (פרשת אמור פרק כג, פסוק מ – עמוד תרסא) מובא, שארבעת המינים מכוונים כנגד ארבעת הדגלים, אמנם לא ברור מה הכוונה. ונראה, שכפי שמצינו במדבר, ששנים עשר השבטים קובצו לארבעה דגלים, שכל אחד מהם סימל מהות ייחודית, כך גם ארבעת המינים מבטאים מהות ייחודית בעמנו. דגל יהודה, שבט המלוכה, מסמל את הלולב, המתנשא כמלך, ומאגד סביבו את המינים כולם. כך היא גם מהות המלוכה ותפקידה בישראל, איחוד העם. דגל ראובן מכוון כנגד ההדס, כי הוא מסמל את המעשים טובים, שהרי בתורה ובחז״ל תואר כמי שֶׁפָּתַח בְּהַצָּלָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לז, כא) ״וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם״ (ילקו״ש פרשת ואתחנן, רמז תתכט), נמצא איפה כי הוא הוא, החכם במעשים טובים. דגל אפרים מכוון כנגד האתרוג, כי הוא איש התורה, מאחר ואפרים למד תורה מפי יעקב אבינו, ויהושע שבא משבט זה, תואר בתורה כמי שאינו מש מאהלה של תורה. דגל מטה דן מכוון כנגד הערבה, המסמלת את עם ישראל, החי ופועל במציאות. דומה הדבר לשמשון, שהיה מלא חיות, והציל את ישראל.
4. שבת קי״ד, א׳.
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ב) נִפְרְצוּ עָלָיו, וְהוּא שֶׁיִּדַּלְדְּלוּ מִשִּׁדְרוֹ שֶׁל לוּלָב כַּעֲלֵי הַחֲרָיוֹת, {דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינָן עוֹלִים עִם הַשִּׁדְרָה אֶלָּא תְּלוּיִין לְמַטָּה (הַמַּגִּיד פ״ח)} פָּסוּל. {הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם נִפְרְצוּ וְנֶעֶקְרוּ לְמַטָּה מִן הַשִּׁדְרָה, דְּפָסוּל אֲפִלּוּ אֲגָדָן (טוּר וְרַ״ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל), וְכֵן אִם נִתְקַשּׁוּ הֶעָלִין כְּעֵץ וְאֵינָן יְכוֹלִין לְחַבְּרָן אֶל הַשִּׁדְרָה, פָּסוּל (טוּר וּבֵית יוֹסֵף). וְכָל זֶה בְּרֹב עָלִין, אֲבָל אִם מִעוּט עָלָיו נַעֲשׂוּ כָּךְ וּשְׁאָר עָלִין נִשְׁאֲרוּ וַעֲדַיִן הַלּוּלָב נִשְׁאַר מְכֻסֶּה בְּעָלִין, כָּשֵׁר (רַ״ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ג׳
(ד) ואם נפרצו עליו פסול משנה שם (כט:) ובגמ׳ (לב.) מפרש דהיינו דעביד כי חופיא ופירש״י נפרצו עליו משדרה ואינם מחוברים אלא ע״י אגודה כי חופיא שקורין אשקובא לאו הדר הוא והרי״ף והרמב״ם פירשו דנפרצו היינו שנדלדלו משדרו של לולב כעלי החריות פסול ונראה מדברי הר״ן שפירוש רש״י הוא כדברי הרי״ף והרמב״ם אבל התוס׳ (שם כט:) והרא״ש ורבינו ירוחם כתבו שדעת רש״י לפרש שנעקרו לגמרי מהשדרה ואינם מחוברים אלא על ידי אגודה והקשו התוס׳ והרא״ש על פירש״י ופירשו הם דחופיא היינו שחלק כל עלה לשנים במקום שהוא כפול מגבו היינו נפרצו עליו דהכא שנפרץ ראש כל עלה ועלה מגבו ברוב עלין שבלולב. וגם הר״ן הקשה על פירש״י והרי״ף והעלה בשם הראב״ד כפי׳ התוס׳ והרא״ש דנפרצו עליו היינו שנחלקו העלין לשנים לארכם כדרך שעושין האומנים לעשות מהם קופות. ודינם של פי׳ רש״י והרי״ף לא הוזכר לפי שהוא פשוט לפיסול ומיהו דוקא ברוב עליו אבל במיעוטן משמע דכשר דומיא דערבה ומיהו דוקא בששדרו של לולב מכוסה בעלין הא לא״ה פסול אפי׳ במיעוטן כדפסלינן שם (לב.) ציני הר הברזל כל שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול וזה ג״כ שנפרצו עליו לפי׳ הראב״ד כיון דתלה בעלין משמע שאינו פסול עד שנפרצו רובן ורוב כל עלה ועלה והכי איתא בתוספתא בהדיא או שנפרצו רוב עליו ע״כ וגם ה״ה כתב שפי׳ הרי״ף והרמב״ם לענין הדין אמת וכן תי׳ של הראב״ד שבאיזה מהם נפסל הלולב ור״י פי׳ בשם בעל העיטור לא שנפרצו מן השדרה אלא שנפרץ ונסדק לסדקין ב׳ וג׳ וכ״כ הרא״ש בפרק לולב הגזול בשם בעל העיטור גבי נפרצו עליו דהדס ונ״ל דלא פסל בעל העיטור אלא בשנסדק רוב עלים ורוב כל עלה ועלה:
כתב בא״ח בשם בעל ההשלמה אפי׳ נפרצו מקצת עליו פסול והראב״ד כתב דלא נפסל אלא כשנפרצו רוב עליו וכן כל פסולי הלולב ומיניו חוץ מנקלף שאינו נפסל אלא בכולו וניקב במשהו ע״כ וביאר הרמב״ן שיש להוציא מן הכלל הזה הכבוש והשלוק שבהדס וערבה שכבשן או שלקן לרפואה פסולים וכן בפיסולי לולב יש שלא נאמרו באתרוג כגון אתרוג כפוף ועקום דומה למגל בין שנעשה מעצמו בין שגדלו בדפוס כך כשר אבל פיסולי אתרוג למידין זה מזה לפיכך כושי או לבן פסולין בחוטמו במשהו ובשאר מקומות ברובו וכן הדין ביבשות שפוסל בחוטמו במשהו ואצ״ל נסדק בחוטמו וניקב בין חסר בין לא חסר עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) ואם נפרצו עליו פסול משנה שם. ומ״ש בשם רש״י ז״ל במשנה נפרצו עליו משדרה ואינן מחוברין אלא על ידי אגודה וכ״כ הסמ״ג בלשונו ממש וכתבו התוספות והרא״ש ורבינו ירוחם דמשמע מפי׳ רש״י שרוצה לומר שנתלשו לגמרי מן השדרה אבל הרי״ף פי׳ שנשרו מן השדרה והן תלויין בה ולא נשרו לגמרי וזהו כעין שבירה וכן כתב הרמב״ם ע״ש והר״ן ז״ל כתב שרש״י ורב אלפסי שוין בפירושן זה ונראה דמפרש דמה שכתב רש״י ואין מחוברין אלא ע״י אגודה היינו שהם מדולדלין ותלוין למטה ואין עולין להתחבר עם השדרה כשאר לולבין אלא ע״י אגודה והיינו כרב אלפסי אבל אי אפשר לומר להר״ן בהפך שדעת רב אלפס היא שנתלשו לגמרי מן השדרה כמו שהבינו התוס׳ והרא״ש מדברי רש״י שהרי בדברי רב אלפס מפורש דמיירי כשהן עדיין תלויין בשדרה ומ״ש שהתוס׳ מפרשים אותם על כפלות העלין וכ׳ כ״כ במשנה ר״פ לולב הגזול זולתי מ״ש רבינו דבעינן רוב אורך כל עלה ועלה ברוב עלין שבלולב שזה אינו כתוב בתוס׳ אלא סתם כתבו נפרצו עליו ברוב עלין איירי כדתניא בתוספתא וכ״כ באשיר״י בסתם ברוב עלין ומשמע דר״ל דבין לפירש״י בין לפי׳ תוס׳ לא בעינן אלא רוב העלין ולא רוב כל עלה ועלה ואפשר ליישב שדעת רבי׳ שכתב בפירוש דברי התוס׳ דבעי׳ ג״כ רוב אורך כל עלה ועלה הוא לפי שהרא״ש כתב גבי נחלקה התיומת שהרי״ף פירשו על כפילת העלין שהוא התיומת ונחלקה התיומת של כל אחת ואחת וברוב עליו מיירי והאי נחלקו הוא ברוב כל עלה ועלה ואח״כ כתב דלפי מה שפי׳ התוספות נפרצו עליו כי חופיא אין לפרש כפי׳ רב אלפסי דהיינו נחלקה התיומת דאלמא דלפירוש התוס׳ בנפרצו מיירי נמי שנחלק בגבו רוב אורך של כל עלה ועלה ברוב עלין שבלולב. גם הר״ן ז״ל כשכתב פירושו של הראב״ד שהוא כמו פירוש התוס׳ כתב דמשמע דאינו פסול עד שנפרצו רובן ורוב כל עלה ועלה. ויש לדקדק אדברי רבי׳ למה לא כתב בפי׳ רש״י דלא פסול בנתלשו מן השדרה בעיקרו אלא ברוב עלין כמ״ש התוס׳ והרא״ש להדיא וי״ל מאחר שרש״י כתב בסתם ולא הזכיר רוב עלין ס״ל לרבינו דאפשר דס״ל לרש״י דאף במעוט עלין פסול מאחר שנתלשו לגמרי בעיקרן ואינו דומה לערבה דכשר במיעוטן וכ״כ בא״ח בשם בעל ההשלמה דאפי׳ נפרצו מקצת עליו פסול הביאו הב״י ודלא כמו שכתבו התוס׳ והרא״ש ולכך כתב הוא ג״כ בסתם כלשונו של רש״י ז״ל ולענין הלכה נראה דאינו פסול אפי׳ נתלשו לגמרי אלא ברוב עלין כמו בערבה וכ״כ הר״ן להדיא דכשר במיעוטן כשהשדרה של לולב מכוסה בעלין הא לאו הכי פסול אפי׳ במעוטן:
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ג׳
(ב) שם במשנה
(ב) דהיינו שאינם עולים כו׳ – דלשון נדלדלו פירושו שנתפרקו ממקום שהם שוכבים על השדר׳ והם תלוים למט׳ דה׳ המגיד כ׳ וז״ל דכל שנדלדלו משדר׳ של לולב פסול ואפי׳ לא נדלדלו מעיקר חבוריהן כיון שתלויות למט׳ פסול אבל כל שעולין עמה מאליהן אע״פ שהן פרודו׳ כשר עכ״ל הרי דג״ז הוא בכלל ונדלדלו וע״כ כתב דהיינו כו׳ אחר שכ׳ בעל הש״ע שידלדלו משדרה כו׳ ומסיים עוד ה׳ המגיד וכתבו קצת הגאונים שמצוה מן המובחר ליטול לולב שאין עליו פרודו׳ עכ״ל פירוש שכל שעליו תלויות למט׳ אע״פ שעול׳ עם הלולב פסול אבל כל שאין עליו תלויו׳ למט׳ אלא שקצת נוטים לצדדין אפי׳ מצו׳ מן המובחר ליכא כאן וע״כ תמיה מ״ש רמ״א בסעיף א׳ שאין עליו פרודות לגמרי דודאי לא נתכוין המגיד אלא למ״ש ושם לא נזכר האי תיבת לגמרי שזכר רמ״א.
(ג) וכן אם נתקשו – זהו הנקרא בגמ׳ חרות אבל התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ זה נקרא דומה לחרות וכשר.
(ב) נפרצו. אם השדר׳ בעצמו נפרצ׳ ונשברה ותלויה למטה נ״ל דכשר דדוקא ברוב עליו פסול דדמי לבהמה שנשברו רוב צלעותי׳ טרפי׳ ונשבר׳ השדר׳ כשר׳ וכ״מ ברי״ו דהוי כעין שבירה ומ״מ יש לאגדו שם שלא יפול למטה:
(ג) ברוב עלין. ורוב כל עלה ועלה [ב״י]:
(ג) ומכסין וכו׳. אבל כשאין מכסין אף נפרצו מיעוט עליו פסול:
(ג) נפרצו – ואם השדרה בעצמה נשברה ותלויה למטה נ״ל דכשר דדוקא ברוב עלין פסול דדמי לבהמה שנשברה רוב צלעותיה טריפה ונשברה השדרה כשרה ומ״מ יש לאוגדו שם שלא יפול למטה. מ״א:
(ד) עלין – ורוב של כל עלה ועלה. ב״י:
(ג) ס״ב נפרצו כו׳ – רי״ף ורמב״ם:
(ד) וכ״ש אם כו׳ – הוא פירש״י במתני׳:
(ה) וכן אם כו׳ – כן מפרש הטור מש״ש חרות פסול. ב״י:
(ו) וכ״ז ברוב כו׳ – תוספתא פ״ב לולב עשוי כמין חרות או שנפרצו רוב עליו פסול וזה מסייע ג״כ לפי׳ הטור על חרות ולפי׳ הרי״ף על נפרצו שמדמה אותם בתוספתא וז״ש הרי״ף והרמב״ם וש״ע כעלי החריות ר״ל כעין חרות:
(ז) ועדיין הלולב כו׳ – דבלא״ה אפי׳ במיעוטן פסול כמ״ש בציני הר הברזל ל״ש אלא כו׳ וכל שאינו מכוסה הוי אופתא ועדיין הלולב כו׳ ר״ל שיעור הלולב וערשב״א ור״ן שכ׳ וכן בהדס בעינן שיהא כל שיעורו עבות ואם נשרו מקצת העלין פסול שאין שמו עליו שאין נק׳ עבות וכן הדין בלולב שאין שמו עליו ונק׳ אופתא כמ״ש בגמ׳ כנ״ל וכ׳ ואין ללמוד באלו מערבה:
(א) הגה ס״ב ונעקרו למטה. ר״ל למטה במקום חיבור העליון לשדרה נעקרו שם מהשדרה ואינם מחוברים אלא ע״י אגודה:
(א) נפרצו. עבה״ט וע׳ בשאילת יעב״ץ ח״א סימן ע״א כתב דלא מבעיא בנשברה ממש דהיינו שנקרע ונפסק רוב רחבה דודאי פסול אלא אפילו לא נקרע ונפסק כ״א המיעוט או אפילו עדיין היא שלימה וכולה קיימת רק שנכפפה כ״כ ונכפלה באמצעי עד שחציו תלוי למטה ומונח על חציו האחר נמי פסול כדפסלי׳ בבהמה אם נמרך המוח כ״כ שאי אפשר לעמוד שאפילו עור החוט והשדר׳ קיימים טריפה כו׳. ופשיטא דלא הוי הדר דגרע מיבשה שדרתו והשבירה כל עצמה באה מן היובש עפ״י הרוב ולכן יש לפסול אף בשאר הימים אם לא בשעת הדחק שנוטלין הפסולים ותקנתא שכ׳ המ״א לאוגדו שלא יפול למטה אינו דאי לטריפה מדמית ליה יש לדמות גם לענין זה דלית ליה תקנתא ע״ש ולענ״ד דאם הוא קיים רק שנכפף למטה שכ׳ לפסול ומדמי לנמרך המוח אין זה מוכרח דהתם מחמת קלקול המוח שבתוכו דיינין לי שסופו ליפסוק ואין לדמות להתם כ״א באתרוג שנימוח דמבעיא בש״ס ואף בזה דעת הרי״ף ועוד פוסקים דנקטי האיבעיא לקולא משא״כ בלולב אף על גב דבנשבר יש להחמיר מטעמים הנ״ל אבל בנכפף לבד שהיא מחמת רכות הבד של השדרה יש לאוגדו שמה וכשר אם לא שבנקל יש למצוא אחר כשר שראוי להיות מן המהדרים לעשות מצוה מן המובחר וע׳ בא״ר שכ׳ גם כן על דין המג״א דצ״ע דהתם החוט קיים ע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) דהיינו וכו׳ – ר״ל דגם זה הוא בכלל נדלדלו מאורך השדרה אף שעדיין לא נעקרו מחבורן וה״ה אם נעקרו ממקום חבורן בשדרה ועדיין מעורין במקצת אף שאין תלויות למטה. ואם השדרה בעצמה נשברה ותלויה למטה [והיינו שמעורה במקצת] נ״ל דכשר דדוקא ברוב עלין פסול דדמי לבהמה שנשברו רוב צלעותיה טריפה ונשברה השדרה כשרה אכן יש לאוגדו שם שלא יפול למטה כ״כ המ״א אבל הרבה אחרונים חולקים ע״ז דשאני התם דחוט השדרה קיים ובו תלוי הכשרו שם [דאם נפסק החוט אף שהשדרה קיים טריפה כמבואר שם] משא״כ בענינינו ובספר בגדי ישע כתב דאין כונת המ״א נשברה ממש דא״כ לא עדיף מנקטם ראשו דפסול אלא שר״ל מתמוטט למטה וא״כ שפיר מדמה לנשברה השדרה ולא נפסק החוט וצ״ע:
(ה) ונעקרו למטה וכו׳ – ר״ל למטה במקום חבור העלין לשדרה נעקרו שם מן השדרה ואינם מחוברים אלא ע״י אגודה:
(ו) דפסול אפילו אגדן – וה״ה במה שכתב הג״ה למעלה שפסולין כשהן תלויות למטה שם ג״כ פסול אפילו אגדן וכ״כ הגר״ז:
(ז) נתקשו העלין כעץ – ואם התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה כעץ זהו נקרא בגמרא דומה לחרות וכשר אפילו לא אגדו אכן טבע האילן שבשעה שהעלין התחילו להתקשות נעשו עליהן מפורדות וכבר נתבאר לעיל דמצוה מן המובחר שלא יהיו מפורדות:
(ח) ברוב עלין – ורוב כל עלה ועלה ורובו ככולו והוי כאלו הוי הלולב בלא עלין. ודוקא אם הוא בתוך שיעור הלולב שהוא ד׳ טפחים כדלקמן בסימן תר״נ אכן אם נשברו רוב העלין של לולב היותר מכשיעור ונשאר רוב שיעור של לולב שלם יש להסתפק אם אזלינן בתר רוב הלולב ופסול או בתר רוב השיעור וכשר:
(ט) ועדיין הלולב וכו׳ – דבלא״ה אפילו במיעוטן של העלין שנחסר פסול:
(י) נשאר מכוסה בעלין – עיין בביאור הלכה:
ועדיין הלולב נשאר מכוסה בעלין – עיין בביאור הגר״א שכתב ר״ל שיעור הלולב ועיין רשב״א ור״ן שכתבו וכן בהדס בעינן שיהא כל שיעורו עבות ואם נשרו מקצת העלין פסול שאין שמו עליו שאין נקרא עבות וכן הדין בלולב שאין שמו עליו ונקרא אופתא כמ״ש בגמרא כנ״ל וכתבו ואין ללמוד באלו מערבה עכ״ל ומשמע מדברי הגר״א בפשיטות דענינינו כשנשאר השדרה מגולה דומה ממש להדס ולפ״ז למאי דפסקינן לקמן בסימן תרמ״ו ס״ה לגבי הדס דרק אורך רוב ההדס בעינן עבות לעכובא ולא כולו ומשום דילפינן מערבה כדפירש הגר״א שם א״כ בענינינו ג״כ לעיכובא הוא דוקא רוב אורך שיעור השדרה בעינן לעיכובא שיהא מכוסה ולא כולו וגם דעת הר״ן שכתב לענין הדס שפסול כשנשרו מקצת עליו הוא רק דעת היש מי שאומר שהביא בד״ה משכחת לה באסא מצראה אבל דעת הרא״ה שם אינו כן עי״ש אלא שסיים שם שאינו ראוי להקל בכך ואלמא דמספקא ליה בזה וברשב״א דף ל״ב ע״ב סד״ה ת״ר נשרו רוב עליו שם מביא ג״כ שיטת הרא״ה וכתב ע״ז דכן עיקר וממילא אפשר דאין להחמיר ג״כ בענינינו ומש״כ הרמ״א ועדיין הלולב נשאר מכוסה בעלין ר״ל רוב השדרה אח״כ מצאתי בשו״ע הגר״ז שכתב ג״כ דכיסוי לרוב השדרה בעינן ואפשר דטעם הגר״א משום דבענינינו כתב סתם שדרו של לולב מכוסה בעלין משמע דבעינן שיהא כולו מכוסה וצ״ע בכל זה:
(ט) [סעיף ב׳] נפרצו עליו והוא שידלדלו וכו׳ בגמ׳ (ל״ב ע״א) מפרש דהיינו דעביד כי חופיא ופירש״י (על המשנה דף כ״ט ע״ב) נפרצו עליו משדרה ואינם מחוברים אלא ע״י אגודה כי חופיא שקורין אשקיבא לאו הדר הוא. והרי״ף והרמב״ם פירשו דנפרצו היינו שנדלדלו משדרו של לולב כעלי החריות פסול. והקשו התו׳ והרא״ש על פירש״י ופירשו הם דחופיא היינו שחילק כל עלה לשנים במקום שהוא כפול מגבו והיינו נפרצו עליו דהכא שנפרץ ראש כל עלה ועלה מגבו ברוב עלין שבלולב וכמ״ש כל זה בב״י יעו״ש וע״כ סתם הכא בש״ע כדברי הרמב״ם ודין נחלק כתבו בסעי׳ שאח״ז:
(י) שם. נפרצו עליו וכו׳ ואם השדרה נפרצה ונשברה ותלויה למטה נ״ל דכשר דדוקא ברוב עלין פסיל דדמי לבהמה שנשברו רוב צלעותיה טרפה ונשברה השדרה כשרה וכ״מ ברי״ו דהוי כעין שבירה ומ״מ יש לאגדו שם שלא יפול למטה. מ״א סק״ב. והב״ד י״א בהגה״ט. ר״ז אות ח׳ אמנם הא״ר או׳ ב׳ כתב צ״ע על דברי המ״א הנזכר דהתם החוט קיים וגם לא דמי זה לזה עכ״ל וכ״כ בשאילת יעב״ץ ח״א סימן ע״א דלא מיבעיא בנשברה ממש דהיינו שנקרע ונפסק רוב רחבה דודאי פסול אלא אפי׳ לא נפרק ונפסק כ״א המיעוט או אפי׳ עדיין היא שלימה וכולה קיימת רק שנכפפה כ״כ ונכפלה באמצעה עד שחציו תלוי למטה ומונח על חציו האחר נמי פסול וכו׳ וכן יש לפסול אף בשאר הימים אם לא בשעת הדחק שנוטלים הפסולים ותקנתא שכתב המ״א לאוגדו שלא יפול למטה איני יעו״ש. והב״ד השע״ת אות ג׳ יעו״ש. וכן בס׳ בית מאיר חלק על דברי המ״א הנז׳ וכתב דודאי זה פסול וגם מ״ש המ״א דכ״מ מרי״ו כתב עליו דאפי׳ רמז משמעות אין בו יעו״ש:
(יא) שם הגה. וכ״ש אם נפרצו ונעקרו למטה וכו׳ ר״ל למטה במקום חיבור העלין לשדרה נעקרו שם מהשדרה ואינם מחוברים אלא ע״י אגודה. לב״ש. מ״ב אות ה׳ והיינו ברוב עלין כמ״ש אח״כ בהגה וברוב כל עלה ועלה כמ״ש בב״י. ועיין לקמן אות ט״ז ואו׳ טו״ב:
(יב) שם בהגה. דפסול אפי׳ אגדן. וה״ה במ״ש ההגה לעיל שפסולין כשהן תלויות למטה גם כן פסול אפי׳ אגדן כמ״ש לעיל או׳ ג׳ וכ״כ הר״ז או׳ ו׳ מ״ב או׳ ו׳:
(יג) שם בהגה. וכן אם נתקשו העלין כעץ וכו׳ זהו הנקרא בגמ׳ חרות אבל התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ זה נקרא דומה לחרות וכשר. ט״ז סק״ג. ואפילו לא אגדן אכן טבע האילן שבשעה שהעלין התחילו להתקשות נעשו עליהן מפורדות וכבר נתבאר לעיל דמצוה מן המובחר שלא יהיו מפורדות. מ״ב או׳ ז׳ ועיין לעיל או׳ ז׳:
(יד) שם בהגה. וכ״ז ברוב עלין וכו׳ ודוקא אם הוא בתוך שיעור הלולב שהוא ארבע טפחין כדלקמן סימן תר״ן יעו״ש:
(טו) שם בהגה. ועדיין הלולב נשאר מכוסה וכו׳ אבל כשאין מכסין אף נפרצו מיעוט עליו פסול. א״ר אות ג׳:
(ה) תלויין למטה – כלומר מלבד ריחוקם של עלי הלולב מהשדרה, איבדו את זקיפותם כלפי מעלה, ונוטים בקיפול כלפי מטה.
(ו) פסול – כי אינו נקרא לולב.
(ז) ונעקרו למטה מן הַשִּׁדְרָה – כלומר נותקו העלים לגמרי מן השדרה.
(ח) פסול – כי צורה זו אינו קרויה לולב, והמחבר מסכים לכך.
(ט) כשר – כי אם נוריד את העלים שנתקשו או רחקו, עדיין נשאר שיעור של לולב כשר.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ג) בְּרִיַּת עָלִין שֶׁל לוּלָב כָּךְ הִיא: כְּשֶׁהֵם גְּדֵלִים, גְּדֵלִים שְׁנַיִם שְׁנַיִם וּדְבוּקִים מִגַּבָּן, וְגַב שֶׁל שְׁנֵי עָלִין הוּא הַנִּקְרָא תִּיֹּמֶת; נֶחְלְקָה הַתִּיֹּמֶת {בְּרֹב הֶעָלִין (טוּר וּבֵית יוֹסֵף)}, פְּסוּלָה; הָיוּ עָלָיו אַחַת אַחַת מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ וְלֹא הָיָה תִּיֹּמֶת, אוֹ שֶׁכָּל עָלָיו כְּפוּלִים מִצִּדּוֹ הָאֶחָד וְצַד הַשֵּׁנִי עָרֹם בְּלֹא עָלִין, פָּסוּל. {הַגָּה: וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים לוֹמַר דְּאִם נֶחְלַק הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן הָאֶמְצָעִי שֶׁעַל הַשִּׁדְרָה עַד הַשִּׁדְרָה, מִקְרֵי נֶחְלְקָה הַתִּיֹּמֶת וּפָסוּל; וְהָכֵי נוֹהֲגִין (ת״ה סי׳ צ״ו). מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה, מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, נוֹהֲגִין לִטֹּל לוּלָב שֶׁלֹּא נֶחְלַק הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן כְּלָל כִּי יֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ בְּנֶחְלַק קְצָת; וְאִם אוֹתוֹ הֶעָלֶה אֵינוֹ כָּפוּל מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, פָּסוּל (כָּל בּוֹ).}
מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ד׳
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ד׳
(ג) ל׳ הרמב״ם פרק י״ז
(ד) כלישנא בתרא משמיה דרבי יהושע בן לוי שם לב
(ה) מימרא דרבא שם
(ד) ויש מפרשים לומר כו׳ – בתו׳ פ׳ הגוזל קמא מבי׳ ב״י וז״ל מצא ר״י בתשובת הגאונים אותה הוצא העליון בראש הלולב שאין הוצא למעל׳ הימנ׳ והיא כשני הוצים דבוקי׳ זה בזה ונקראי׳ תיומת כו׳ ולדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי בטורח נמצאי׳ אותה שיש להם תיומת כזה אפי׳ א׳ בת״ק וי״ל שאף לדבריהם אין פסול אלא משום שהי׳ תחל׳ כענין זה ונחלק שנשתנ׳ מברייתו (ובאשר״י בפירקין כ׳ כאן אבל אם לא הית׳ התיומת מחוברת מתחל׳ כשר) ועוד אר״י די״מ שכל עלי הלולב כפולי׳ א׳ כפול לשני׳ ויש בראש הלולב בסוף השדר׳ ב׳ עלין יוצאין ממנה שכל א׳ כפול לב׳ כשאר עלי הלולב ואותן שני עלין היוצאי׳ מראש השדרה נקראת יומ׳ ואהנהו בעי נחלק׳ התיומ׳ מהו דהיינו אם נחלקו זע״ז דהיינו קצת מהשדר׳ ומיהו אין רוב הלולבין נמצאי׳ בענין זה ומ״מ י״ל דבעי דא׳ משתכח כה״ג תיומה ונחלקו מהו עכ״ל התוס׳ וכתב ב״י ע״ז ונרא׳ דמיירי בלולבים שהם כלים באמצע בשני עלים שכל עלה מהם כפול כשאר עלין שבלולב והם נקראים הוצא ולפי מה שמצא ר״י בתשו׳ הגאונים צריך השני הוצין אלו שיהיו דבוקים ממש בלי שום פירוד כאלו הם גוף א׳ וזה דבר שאינו נמצא בארצה אבל אצלינו נמצא הרב׳ פעמי׳ בלולב שמצד פניו מחובר שני הוצים אלו ונראה כל ראש הלולב כאלו הוא עץ א׳ בלי שום פירוד ולפירוש האחרון שכ׳ ר״י א״צ ששני הוצין אלו יהיו דבוקי׳ זה בזה כאלו הם גוף א׳ אבל צריך שיהיו סמוכים זה לזה כמשפטם שהם נראי׳ כשנים אלא שאין ביניהם חילוק כלל אבל אם נחלק הוצא זה מחבירו דהיינו ע״י שתתחלק קצת מהשדרה פסול ומיהו בחלק מועט מיפסל כו׳ ומ״ש אין רוב הלולבי׳ נמצאי׳ בענין זה דהיינו לו׳ דהרב׳ לולבים אינם כלים באמצע בשני הוצין וניחא להו דאע״פ שרוב לולבים אינם נמצאים בענין זה להיותם כלים באמצע בשני הוצין בעי להיכא דמשתכחי עכ״ל משמע שמפרש פי׳ הגאונים והי״מ של ר״י בענין א׳ שהשדר׳ כלה בשני הוצין ועיקר החילוק דלפי׳ הגאוני׳ צריך שיהיו דבוקי׳ כלם ולי״א א״צ דבוק כי אם בשדר׳ ול״נ כלל דא״כ למה הקשו התו׳ תחלה שאין החבור נמצא ביניהם בא מת״ק משמע שהם עצמם נמצאי׳ ואח״כ הקשו על הי״מ שאין לולב כזה נמצא כלל אף בלא החבור ותו למה הוצרכו להאריך בפי׳ הי״מ בענין התיומת הא כבר מפורש כך לעיל ולא הי׳ להם לו׳ אלא י״מ דהפסול תלוי בנחלק השדר׳ לא בדבוק ההוצין ולשונם בי״מ משמע כאלו הוא פי׳ אחר ונ״ל פשוט בהבנת דבריהם דשני דרכים יש בלשון תיומא הא׳ מצד דבוקם והוייתם תמיד יחדו היינו שאין להם לשנים העליוני׳ מקור א׳ אלא מקור אחד גבוה מחבירו רק שאותם שהם שכני׳ זא״ז בראש הלולב הם נדבקי׳ תמיד ואם נפרד אותו הדבוק הוה נחלק התיומת ופסול וע״ז הקשו דהחבור הזה לא נמצא אפי׳ בת״ק והדרך השני בפי׳ תיומת מצד שתולד׳ שלהם ממקו׳ א׳ כמו אחי׳ תאומי׳ שאחר שבאו ממקור א׳ יתפרדו כן שני הוצים שיוצאי׳ ממקום א׳ במקום שכל׳ השדרה ואחר יציאתם מן המקור לא אכפת לן בדבוקם וחבורם ע״כ תליא הפסול בנחלק מקום חבורם בשדרה וע״ז הקש׳ דזה לא נמצא כלל שיצאו ממקו׳ א׳ ותי׳ דבעי׳ אם ימצא כך תיומת מה יהי׳ דינו בנחלק ולעיל שינו לשונם בתירוצם וכתבו שאף לדבריהם אין פסול כו׳ דשם עיקר החידוש בחיבור שלהם ואזלא הבעי׳ אם נפרד החבור ההוא כנ״ל ברור בדבריה׳ ותמהתי על הב״י שהלך מדרך הפשוט הזה לבאר בע״א וכתבו עוד התוס׳ והרא״ש אחר פי׳ הגאוני׳ ה״ג שפירוש נתחלק׳ התיומא ההיא גבה דהיכא דדבוקי להדדי ההוא דאתמים להו ומשוי להו חד נחלקו מהו כו׳ ופי׳ הרא״ש דברי ה״ג כדברי רי״ף דכל הוצא שהוא כפול לשנ׳ אם נפסק הוא מהו והיינו על חלוקת הדבוק המחבר הכפל של כל הוצא והיינו ברוב של כל עלין בעי וכלשון ש״ע כאן שהוא לשון הרמב״ם ולפ״ז אין פסול לעלה האמצעי יותר מבשאר העלין והך י״מ של רמ״א הוא דעת רש״י בל׳ א׳ מביאו בת״ה סי׳ צו בשם הסמ״ק דעל׳ האמצעי׳ שדרכו להיות כפול כשאר עלין אם נחלק הוא לבד פסול והיינו אם נחלק עד למט׳ מן העלין וכ׳ הא״ז ע״ז אני סומך הלכ׳ למעש׳ וכן ראיתי א׳ מהגדולי׳ שהכשיר לובלין שהיו סדוקין בעלה האמצעי שראשיהן כרוחב אצבע ויותר עכ״ל והר״ן הביא פי׳ זה דעלה האמצעי וכ׳ ע״ז ומחמיר עוד לומר דכל שנחלק המתאים אפי׳ במיעוט פסול וכי שרינן נסדק דלא כהימנק היינו בנסדק לרחבו ואין זה במשמע אלא שראני לחוש להחמיר אח״ז הביא פי׳ דהרי״ף והרמב״ם דלעיל להקל לגמרי בעלה האמצעי׳ וע״ז כתב רמ״א לכתחלה מצוה מן המובחר כו׳ ואכתי צריך לבאר האי מיעוט שזכר הר״ן להמחמירים ע״כ לאו מיעוט כל שהוא לגמרי קאמר דא״כ גם בחגירת צפורן יהיה פסול וזה ודאי אינו דא״כ ליחשבי׳ בהדי ג׳ פגימות הן בפ״ק דחולין דף יז דחשיב שם רב חסדא אף פגימות סכין וכיון דזה אינו פוסל נרא׳ דאף בשיעור פחות מטפח אין שום סברא להחמיר דהא איתא שם כמה פגימות המזבח רשב״י אומר טפח ראב״י אומר כזית ומחלקי׳ שם בין סיד לאבן וא״כ ע״כ אין סבר׳ לו׳ כאן בפחו׳ מטפח או כזית דפוסל בפרט שרוב הפוסקי׳ ס״ל דאין לעלה האמצעי׳ חומרא בזה רק בצירוף רוב העלין והיינו ברוב כל עלה ועלה ולמה נחמיר בעל׳ האמצעית לדיע׳ זו יותר מדאי כנלע״ד ועי׳ בסמוך ה״ו.
(ד) העלה העליון. שדרכה להיות כפול כשאר עלי הלולב (ד״מ ת״ה):
(ד) העליון האמצעי וכו׳. ואם כלה בשני העלין ונחלק אחד מהם ברובה פסול (ב״ח), והוא הדין ליש מחמירים בנחלק קצתו, מיהו כתב הט״ז דהך קצתו רצה לומר כמו טפח או כזית ולא פחות:
(ה) קצת – דהיינו עד טפח ועיין ט״ז באורך מזה:
(ח) ס״ג בריית כו׳ נחלקה כו׳ – כן פי׳ הרי״ף והרמב״ם מ״ש נחלקה התיומת וברוב העלין כמ״ש הרא״ש והג״ה והירושלמי שם מסייע להם ר׳ מלוך בשם ריב״ל נחלק המתאים כמו שנפרצו העלין אלמא דבכל העלין מיירי וברוב כמו נפרצו וז״ש בה״ג והביאו הרא״ש בעי ר״פ נחלקו התיומת ההוא גבא דהוצא כו׳ ההוא דמתאים כו׳ אי כנפרצו עליו דמי או כו׳ וכ״כ הרי״ף ה״ה כאילו נפרצו העלין ופסול והוא לשון הירושלמי וכן מ׳ בגמ׳ מדקבעינהו אחר נפרצו ונפרדו וכמו נפרצו ברוב ה״ה נחלקו שפיסולן משום נפרצו כנ״ל וכמ״ש הרשב״א שכל הפסולין בעלין הוא ברובן דדייני׳ כאילו נפרצו וכמ״ש בערבה נפרצה כו׳ ושנשרו מקצת עליה כשרה וה״ה לכל הד׳ מינים שכולן שוו בפסולן אלא שמוסיף בכ״א שאין לו ענין בחבירו כגון באתרוג חזזית וכן בכולם ונקיט נשירת מקצת העלין בערבה לפי שהוא שכיח בה יותר וכן כמושה דתני בה ובברייתא תני בכל הד׳ מינים:
(ט) היו עליו כו׳ – זה פי׳ הרמב״ם מש״ש האי לוליבא דסליק בחד הוצא כו׳:
(י) או שכל כו׳ – זהו פירש״י על מימרא כנ״ל:
(יא) וי״מ לומר כו׳ – הוא דעת רש״י שהביאו הגהת סמ״ק ואינו ברש״י שלפנינו וז״ל סמ״ק שם נחלקה התיומת כו׳ פירש״י שתי עלין העליונים ששם השדרה כלה וכ׳ בהג״ה שם האמצעיות אע״פ שכל עלה ועלה שלם בעצמו כמו שאר עלי הלולב שכאו״א כפולה לשתים כו׳ לפיכך לולבין המצויין בינינו רובן פסולים שרובם אין שתי עלין האמצעיות מחוברין יחד והוא פירש״⁠ ⁠׳ שלפנינו וכ׳ ועוד פי׳ הקו׳ פי׳ אחר נחלקה התיומת דהיינו עלה האמצעית שדרכו להיות כפול כשאר עלין נחלק לשתים לפ״ז לולבין המצויין בינינו רובן כשרים כיון שעלה האמצעי שלם ומיהו יש מקצתן שעלה האמצעי נחלק בראשו ומ״מ יש להכשירן לפי׳ פי׳ הקו׳ דפי׳ דוקא כשנחלקה עד למטה מן העלין כדפי׳ בתוס׳ ר׳ יהודה עכ״ל והוא כמ״ש ברש״י שלפנינו על פי׳ הראשון נחלקו זה מזה כו׳ שלמטה מהם וע״ש ד״ה נחלקה כו׳. וכ׳ בת״ה שאלה נחלקה התיומת רבו בו פתרונים האיך אנו נוהגים בו. תשובה דיש לנהוג כפי׳ אחר שברש״י כמ״ש בהגהת סמ״ק דעלה האמצעית כו׳ עד למטה מן העלין ובא״ז הוסיף להקל דבעי נחלק גם השדרה עד העלין שלמטה הימנה וכ׳ בא״ז דעל פרש״י אני סומך הלכה למעשה. וכ״ה ברש״י שלנו כפי׳ הראשון ונסדקה השדרה עד כו׳ ובהג״ה כאן לא העתיק אלא כמ״ש בהגהת סמ״ק:
(יב) מיהו כו׳. כי יש כו׳ – הוא הרשב״א ור״ן ומ״מ שפי׳ ג״כ כל׳ הב׳ שברש״י והקשה הרשב״א והא אמרי׳ דוקא דעביד כי המניק וי״ל דהתם שנסדק מיעוטו דהיינו בראשו וכאן דנחלק רובה ועוד י״ל דאפי׳ מיעוטה פסול דומיא דנקטם וכי אמרי׳ שם בשנסדק לרחבו דשם כשר במיעוטו עד דעביד כי המניק ולפ״ז ראוי לחוש לארכו אפי׳ במיעוטו וטעם לפי שמתרבה הסדק בניענועו וכן חוששין בעלי הנפש וכ״כ הר״ן ולעיקר דינא תופסין דוקא שנחלקה רובו וכמ״ש הר״ן על תי׳ הב׳ ואין זה במשמע אלא שראוי לחוש ולהחמיר ומ״מ כ׳ כתי׳ הראשון ויש מי שפי׳ נחלקה התיומת העלה האמצעי עליון שבכולם כו׳ ואין פסול אלא ברוב עלה ולא במיעוטו אלא שהרשב״א והר״ן ומ״מ תופסי׳ לדינא כפי׳ הגאונים וש״ע בכל העלין כנ״ל ולכן השמיט בהג״ה דעה זו ברוב עלה לפי שלדעתם אף שתופסים לפירש״י ברוב מ״מ אין סוברין כמותו ולדעת סמ״ק וא״ז דוקא שנחלק כולו אלא שכ׳ דעת המחמירין לחומרא בעלמא אבל לדינא יש להחמיר כפי׳ הרשב״א דברובו דבכל פסול רובו ככולו והוא פשוט לדעת הרשב״א ור״ן ומ״מ ועל מקצתו אין להחמיר כלל כמ״ש הר״ן שאין זה במשמע׳ שפי׳ סדוק כהימנק על רחבו דאין דרכו ליעבד כהמניק לרחבו וכמ״ש המ״מ כנ״ל:
(יג) ואם אותו כו׳ – כ״כ בכל בו מ״ש האי לוליבא דסליק כו׳. וכמו שפי׳ הרמב״ם על התיומות לפי שיטתו:
(ב) (ס״ג) בש״ע ברמ״א ואם אותו עלה אינו כפול כו׳. וכ׳ מח״ב בשם זרע אמת שנה א׳ היה הרבה לולבים שהתיומת שלהם מתחלת ברייתו לא היה אלא עלה א׳ ונימנינו עליהם ופסלנום ונראה להכשיר בשאר הימים ואין לפסול אלא בב׳ ימים הראשונים ובשעת הדחק יש להכשיר אף ביום הראשון ע״ש:
(ג) קצת. עבה״ט וע׳ בא״ר שהביא דעת הב״ח בכלה בשני עלים כפולים ונחלק א׳ מהם ברובו פסול והא״ר כ׳ ע״ז דה״ה בנחלק מקצתו דהיינו עד טפח כמ״ש הט״ז וע׳ בפי׳ דברי התוספות בהך בשני עלים ע״ש וע׳ לקמן סק״ט:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) ברוב העלין – ורוב כל עלה ועלה:
(יב) פסולה – דהוי כאלו ניטלו לגמרי. והנה לדעה זו הראשונה אין שום נ״מ בין שאר העלין לעלה האמצעית ואם נחלקה אפילו כולה כשירה:
(יג) וצד השני ערום בלא עלין פסול – עיין בחי׳ הריטב״א דבזה ודאי פסול כל שבעה ימים אבל באחת אחת מתחלת ברייתו מסתפק שם עיי״ש:
(יד) העלה העליון – שדרכה להיות כפול כשאר עלי הלולב:
(טו) האמצעי – ואם כלה השדרה בשני עלין יש על שניהם שם תיומת ואם נחלקה אחת מהם פסול:
(טז) עד השדרה – עיין בביאור הגר״א שהסכים דלדינא יש להחמיר ברובו דבכל פסול רובו ככולו ועל מקצתו אין להחמיר כלל:
(יז) ופסול – היינו ביום הראשון אבל בשאר הימים כשר:
(יח) לכתחלה מצוה מן המובחר וכו׳ – היינו אם יש לו לולב אחר אבל א״צ לברך על לולב של חבירו משום זה:
(יט) כי יש מחמירין וכו׳ – וטעמם דע״י הנענועים רגיל להיות בסופו סדוק כולו ועיין בט״ז דלדעתו אין להחמיר בזה רק אם נחלק כשיעור טפח ובח״א כתב דלדעה זו יש להחמיר אפילו במשהו ועיין במה שכתבנו בסקט״ז בשם הגר״א וע״כ אם יש לו לולב אחר יותר טוב לברך עליו משום מהיות טוב וגו׳ אבל מדינא אין לחוש לזה כלל כ״ז שלא נחלק רובו ועיין לקמיה בס״ז דאם נתרחקו ב׳ סדקיו זה מזה עד שנראה כשנים פסול:
(כ) ואם אין וכו׳ פסול – הטעם בכל זה שאינו הדר:
(טז) [סעיף ג׳] הגה. וברוב העלין. וברוב כל עלה ועלה. ב״י. לבוש. מ״א סק״ג. ר״ז אות ט׳ ח״א כלל קמ״ט או׳ ט׳ מ״ב או׳ י״א:
(יז) ולאו דוקא שנחלקה מגבה אלא כל שנסדקו רוב העלין ברוב כל עלה ועלה הר״ז כאלו אינו והוי כאלו הלולב בלא עלין דהוי פסול מגופו ופסול כל ז׳ ח״א שם בשם הריטב״א. אכן לפי מה שפירש״י במתני׳ דנפרצו עליו הוא מטעם שאינו הדר א״כ לדעת הרמב״ם וסיעתו דלא בעו הדר בשאר הימים יהיה כשר בשאר הימים וכ״כ א״ר סי׳ תרמ״ט אות כ״א בשם הכלבו. מ״ב בשה״צ או׳ י״א. ועיין לקמן או׳ כ״ו:
(יח) שם. פסולה. ולדיעה זו הראשונה אין שום נ״מ בין שאר עלין לעלה האמצעית ואם נחלקה אפילו כולה כשירה כמ״ש בב״י יעו״ש. וכ״כ מ״ב או׳ י״ב:
(יט) שם. היו עליו אחת אחת וכו׳ והיינו ג״כ ברוב עלין פסול כמ״ש הלבוש. וכ״כ הר״ז אות ט׳ וה״ד אם הוא בתוך שיעור הלולב שהוא ד׳ טפחים כדלקמן סי׳ תר״ן יעויין שם:
(כ) שם. וצד השני ערום וכו׳ עיין בחי׳ הריטב״א דבזה ודאי פסול כל שבעה ימים אבל באחת אחת מתחלת ברייתו מסתפק שם יעו״ש. מ״ב או׳ י״ג:
(כא) שנה אחת היו הרבה לולבים שהתיומת שלהם מתחלת ברייתו לא היה אלא עלה אחד ונמנינו עליהם ופסלנום ונראה להכשיר בשאר ימים ואין לפסול אלא בשני ימים הראשונים ובשעת הדחק יש להתיר אפילו ביום ראשון. הזר״א בשו״ת א״ח סי׳ צ״ד. מחב״ר אות א׳ שע״ת:
(כב) שם הגה. וי״מ לומר דאם נחלק העלה העליון וכו׳ שדרכה להיות כפול כשאר עלי הלולב. תה״ד סי׳ צ״ו. מ״א סק״ד:
(כג) שם בהגה. העלה העליון האמצעי וכו׳ וה״ה אם כלה בשני עלין ונחלקו שניהם בתיומתן ברובן או אפי׳ עלה א׳ נחלקה בתיומתו ברובו נמי פסול. ב״ח. שכנה״ג בהגב״י או׳ י״א. א״ר או׳ ד׳ מחה״ש סק״ד. מ״ב או׳ ט״ו. ולדעת המחמירין במקצת כשנחלקה התיומת ה״ה בזה כשנחלקה אפי׳ א׳ במקצת. א״ר שם. מ״ב בשה״צ אות ע״ז. ועיין לקמן או׳ כ״ח:
(כד) ועוד כתבו התו׳ (בבא קמא דף צ״ו ע״א) שמצא ר״י בתשו׳ הגאונים שנחלקה התיומת אותו הוצא העליון בראש הלולב שאין הוצא למעלה הימנה והוא כשני הוצין דבוקין זה בזה ונקראין תיומת ולדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי בטורח נמצאים אותן שיש להם תיומת כזה אפי׳ אחד בה׳ מאות וי״ל שאף לדבריהם אין פסול אלא שהיה מתחלה כענין זה ונחלק שנשתנה מברייתו ע״כ. והב״ד ב״י וכתב וזה דבר שלא נמצא בארצם אבל אצלנו נמצא הרבה פעמים כמין דבר אדום בלולב מצד פניו שהוא מחבר שני הוצין אלו ונראה כל ראש הלולב כאילו הוא עץ בלי שום פירוד יעו״ש וכתב המאמ״ר אות ד׳ ולכן הרוצה לבדוק העלה העליון יזהר שלא להפריד העלין זה מזה אלא יכול לבדוק אותו בראיה בעלמא וכל שרואה שם דיבוק ע״י דבר אדום וכיוצא לא יגע בו כדי שלא להפריד העלין הדבוקים שהרי מן הסתם אז לא נחלק העלה האמצעי ואם נחלק לא נחלק כ״א מעט יעו״ש. והגם שמרן ומור״ם לא חשו לסברא זו לכותבה על השולחן מ״מ כתבנו זה כדי ליזהר לכתחלה לצאת אליבא דכ״ע:
(כה) שם בהגה. עד השדרה וכו׳ עיין בביאור הגר״א שהסכים דלדינא יש להחמיר ברובו דבכל פסול רובו ככולו ועל מקצתו אין להחמיר כלל. מ״ב אות ט״ז. וכן כתבנו לעיל אות כ״ג בשם הב״ח דלדינא אין לפסול אלא ברובו יעויין שם:
(כו) שם בהגה. מיקרי נחלקה התיומת ופסיל. ואיתא בירושלמי נקטם אין זה הדר וא״כ פסול כל ז׳ יכ״כ רי״ו כל הפסולים פסולים כל ז׳ מפני שאין הדר חוץ מנסדק ונחלקה התיומת דפסולים משום לקיחה תמה כשרים בשני. מ״א סק״ו. מיהו מ״ש בשם הירושלמי ורי״ו דבעינן הדר כל ז׳ כ״ה דעת הרא״ש והטור אבל דעת הרמב״ם והרי״ץ גיאת ובעל העיטור והר׳ יונה דלא בעינן הדר רק בראשון וע״כ כתבו כל הפסולין אינן פסולין אלא בראשון אבל משם ואילך כולם כשרים כמ״ש בטור וב״י סי׳ תרמ״ט יעו״ש. וכ״פ בש״ע שם סעיף ה׳ כדברי הרמב״ם ודעמיה יעויין שם ובדברינו לשם בס״ד:
(כז) שם בהגה. מיהו לכתחלה וכו׳ היינו אם יש לו לולב אחר אבל א״צ לברך על לולב חבירו משום זה. ר״ז או׳ י״א. מ״ב או׳ י״ח:
(כח) שם בהגה. כי יש מחמירין אפי׳ בנחלק קצת. כ״כ הר״ן בפ׳ לולב הגזול דיש מחמירין עוד לומר דכל שנחלק התיום אפי׳ במיעוט פסול יעו״ש והב״ד ב״י. וכתב ע״ז הט״ז בסק״ד דאין סברא לומר בכאן בפחות מטפח או כזית דפוסל יעו״ש והב״ד א״ר אות ד׳ מיהו ח״א כלל קמ״ט או׳ יו״ד כתב על דיעה זו דאפי׳ לא נחלק רק מעט בסדק כל שהיא א׳ מן העלין העליונים נמי פסול דעל ידי הנענועים סופה ליסדק כולה וכל העומד ליסדק כסדוק דמי וראוי להחמיר אם אפשר עכ״ל וכ״כ הר״ז או׳ י״א דמצוה מן המובחר לחזר אחר לולב שלא נחלק העלה העליון שלו כלל. ועיין לעיל או׳ כ״ה ולקמן סעי׳ ז׳:
(י) בְּרֹב הֶעָלִין – זה מוסכם על המחבר.
(יא) פסולה – כאשר תִּיֹּמֶת נחלקת, דומה הדבר כביכול היא ניטלה, וזה פסול משום חסר.
(יב) וְלֹא הָיָה תִּיֹּמֶת – כלומר העלים לא גדלו כפולים.
(יג) פסול – כי אינו נקרא לולב.
(יד) מִקְרֵי נֶחְלְקָה הַתִּיֹּמֶת ופסול – הרמ״א בא להקל, ומסביר שאין לפסול את הלולב משום ״נחלקה הַתִּיֹּמֶת״ אלא במקרה שהעלה המרכזי, נחלק עד השדרה. ומשום שבכך נראה ונדמה, כביכול העלה המרכזי אינו עוד. וזה פסול, משום שהלולב אינו שלם1. אם כי, זו מציאות מאד לא שכיחה.
(טו) והכי נוהגין – לפסול, וזה מנהג אשכנז. אמנם למעשה, כמעט ואינו שכיח לולב שנחלק עד השדרה.
(טז) יש מחמירין אפילו בנחלק קצת – כי אחר שהחל להחלק, ייפתח עוד ועוד על ידי הנענועים, וכבר אינו נחשב לולב. אם כי דעה זו היא חומרה לכתחילה.
(יז) פסול – כי אינו נקרא לולב.
1. כתבנו בפנים שהפסול הוא משום שחסר מהלולב, כפי שנקט המגן אברהם (ס״ק ו), והוא למד זאת מלשון הגמרא (סוכה לב, א) ״נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול״. ואף שהקשה עליו רבי עקיבא איגר (דרוש וחדוש ח״א, כתבים, ד״ה לידידי הרב רבי שלמה זלמן בק״ק קלוגא) מדברי התוספות (כט, ב ד״ה נקטם) ״דסלקא דעתיה (דניטלה) הדר טפי מנקטם״, כי מוכח מלשונם, שהפסול הוא משום הדר, ולא משום חסר. יש להשיב על כך, שהמעיין בדברי התוספות יראה כי בשאלתם (מה צריך רבי יהושע לחדש שניטל פסול, הרי מקצת עלה פסול, וכל שכן עלה שלם פסול), סתמו ולא פירשו מהו הפסול של עלה שלם. מלבד זאת, גם בתשובתם השניה, השייכת לנידוננו, סתמו תוספות ולא פירשו זאת. שהרי כתבו שהיתה הוה אמינא, ש״ניטל״ יותר יפה מנקטם, אבל לא פירשו מהי המסקנה. האם ניטל נפסל מטעם הדר או חסר. והנה הגאון רבי עקיבא איגר נטה לומר, שנתחדש למסקנה, שגם ניטל התיומת פסול משום שאינו הדר. אמנם בשיטת המגן אברהם צריך לומר שרבי יהושע בן לוי חידש, שניטל פסול מטעם חסר, ואין מדברי התוספות כל קושיא על פסיקתו. לכן נקטתי כדברי מגן אברהם, שפסול נחלק הוא ׳חסר׳, מאחר ובגמרא (סוכה לב, א) תלוהו בפסול ניטל (כלשונה ״נעשה כמי שניטלה התיומת״). מלבד זאת, הרי יש בתוספות ביאורים נוספים (או שנקטם ראשו מדבר על רוב העלים העליונים, ורבי יהושוע בן לוי חידש שגם העדר העלה המרכזי, פוסל. או שנקטם לא פוסל אלא אם כן נקטמו שתיהן. וחידש ריב״ל שדי אם ניטלה אחת מן התיומת, לפסול, יעו״ש). מה שמגלה, כי גם הטענה שהחידוש של רבי יהושע בן לוי הוא שניטל פסול משום הדר, אינה מוכרחת מאחר וקיימים הסברים אחרים בתוספות או שנקטם ראשו מדבר על רוב העלים העליונים, וריב״ל חידש שגם העדר העלה המרכזי, פוסל. או שנקטם לא פוסל אלא אם כן נקטמו שתיהן. וחידש ריב״ל שדי אם ניטלה אחת מן התיומת, לפסול, יעו״ש.
מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ד) לֹא הָיוּ עָלָיו זֶה עַל גַּב זֶה כְּדֶרֶךְ כָּל הַלּוּלָבִין, אֶלָּא זֶה תַּחַת זֶה, אִם רֹאשׁ זֶה מַגִּיעַ לָעִקָּר שֶׁלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁנִּמְצָא כָּל שִׁדְרוֹ שֶׁל לוּלָב מְכֻסֶה בְּעָלִין, כָּשֵׁר; וְאִם אֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִקָּר שֶׁל זֶה, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ הַרְבֵּה עָלִין זֶה עַל זֶה אֶלָּא מִכָּל צַד יוֹצֵא אֶחָד לְמַטָּה סָמוּךְ לְעִקָּרוֹ וְעוֹלֶה עַל רֹאשׁוֹ, פָּסוּל.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״איד אפריםכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ד׳
(ה) דרך הלולב לאחר שיוצא עלה אחד מיד כשיעור שתי אצבעות יוצא אחר וכו׳ ואם אינם כפולין או שכל עליו כפולים מצדו האחד וצדו השני ערום בלא עלין או שאין לו הרבה עלין זה על זה אלא מכל צד יוצא עלה אחד למטה סמוך לעיקרו ועולה עד ראשו שם אמר רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול: ופירש״י דסליק בחד הוצא. שכל עליו מצד אחד והרמב״ם פי׳ בריית עלין של לולב כך הוא כשהם גדילים גדילים שנים שנים ודבוקים מגבן וגב כל ב׳ עלין הדבוקים הוא הנקרא תיומת היו עלין אחת אחת מתחלת ברייתו ולא היה להם תיומת פסול והרא״ש אחר שכתב פי׳ רש״י ופי׳ הרמב״ם כתב שרב שר שלום פי׳ דהיינו שהוצא אחת בעיקרו ועולה אותו חד הוצא מעיקרו ועד ראש שדרה ע״כ ורבינו כתב דברי ג׳ הפירושים לפיסול ודע שה״ה כתב שז״ש הרמב״ם היו עליו אחת אחת וכו׳ היינו ניטלה התיומת ואין דבריו מכוונים שאינו אלא פי׳ לולבא דסליק בחד הוצא וכ״נ שפי׳ הרא״ש דברי הרמב״ם:
(ו) ומה שכתב רבינו או אפי׳ היו לו עלין הרבה אלא שאין מכוסין זה על זה וכו׳ שם במשנה (כט:) ציני הר הברזל כשירה ובגמרא (לב.) אמר אביי ל״ש אלא שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול ופירש״י ציני הר הברזל. לולבין שלהם העלין מועטים בשדרה מרוחקין זה למעלה מזה הרבה ועוד שקטנים הם לארכן ופעמים שאין מגיע ראשו של עלה זה לעיקרו של זה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) זהו פי׳ למ״ש בגמרא לולב דסליק בחד הוצא פסול וכ״כ הרא״ש והכלבו פירש עוד פ״א דהיינו אם עלה על ראש שדרתו רק עלה אחד ולא תיומת פסול עכ״ל:
(ג) אבל הג״מ פ״ז כתבו בו דאנו סמכינן אדברי התו׳ בלולבין שלנו שאינם יבשין כ״כ שיהא נפרכין בציפורן עכ״ל:
(ד) אבל במנהגים שלנו כתב דנוהגים כדברי המרדכי:
(ה) פי׳ דבריהם כך הוא ב׳ עלין העליונים שבראש השדרה נקראים תיומת וכן עלה א׳ מאלו הב׳ עלין כפול לשנים כשאר עלי הלולב ובמקצת לולבין אלו הב׳ עלין העליונים דבוקים ביחד וע״ז פירש״י והגאונים שאם נפרדו שהוא פסול ולזה כתבו התוס׳ ורא״ש שא״כ כל לולבין שלנו היום פסולין והסכימו דאינו פסול בכה״ג אלא אם היה כן ונפרד וכן פי׳ ב״י דבריהם דכתב דבמדינתו מצויין לרוב לולבין כאלו ולפי דרך זה אם נחלקו העלין בעצמן לא הוי בכלל נחלק׳ התיומת אלא לדעת הר״ן שכתבתי למעלה דבריו בת״ה סימן צ״ו כתב דאנן נוהגים בנחלקה התיומת כפרש״י בלשון ראשון עלה א׳ האמצעי שדרכו להיות כפול כשאר עלי הלולב נחלק לשנים זה מקרי נחלקה התיומת ולא מקרי נחלק אא״כ נחלק עד למטה מן העלין ובא״ז כתב דבעינן שנחלקה השדרה ג״כ וכו׳ עד וכתב ר״י וא״ז דעל פירש״י אני סומך הלכה למעשה כו׳ וכן ראיתי אחד מן הגדולים שהיה נוהג להכשיר לולבין סדוקים בעלה אמצעית ברוחב אצבע ויותר עכ״ל מיהו במקום דאפשר למצוה מן המובחר יהדר אחר אחד שלא נקטם כלל כמ״ש הר״ן והמ״מ מיהו המנהג כדברי תה״ד:
(ו) וכן נוהגין ודלא כדמשמע מדברי הר״ן פ׳ לולב דף של״ו ע״א דאף בעלין יש לחוש:
(ד) דרך הלולב כו׳ שם אמר רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול ופי׳ רש״י שכל עליו מצד אחד והרב רבינו אשר כתב עוד די״מ דהיינו שלא היו עליו כפולין וכ״כ הרמב״ם ורב שר שלום כתב דהיינו שעלה אחד לבד עולה מעיקרו ועד ראשו ורבי׳ כתב כל הג׳ פירושים שהביא הרא״ש לפסק הלכה משום דלישנא דסליק בחד הוצא הכי במשמע:
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ד׳
(ו) משנה שם כ״ט וכדאוקימתא דאביי שם נ״ג
(יד) ס״ד או שאין לו הרבה כו׳ – זה פי׳ רב שר שלום על מ״ש דסליק בחד הוצא כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כט) [סעיף ד׳] ואם אין ראשו של זה מגיע וכו׳ והטעם בכל זה משום דאינו הדור. לבוש. ר״ז אות י״ד ואות ט״ו. מ״ב או׳ כ׳ מיהו ח״א כלל קמ״ט אות י״א כתב י״א דפיסולן משום דאינו הדר וי״א משום דהוי פסול מגופו יעו״ש ונ״מ דאפי׳ להמתירין בשאר הימים שאינו הדד כמ״ש לעיל או׳ כ״ו בכאן יש להחמיר. ועיין לעיל אות טו״ב:
(יח) מגיע לצד עיקרו של זה – אין זה נקרא לולב.
(יט) פסול – כל אלה אינם נחשבים לולב.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״איד אפריםכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ה) לוּלָב שֶׁיָּבְשׁוּ רֹב עָלָיו {אוֹ שִׁדְרָתוֹ (טוּר)}, פָּסוּל; וְשִׁעוּר הַיַּבְשׁוּת מִשֶּׁיִּכְלֶה מַרְאֵה יַרְקוּת שֶׁבּוֹ וְיַלְבִּינוּ פָּנָיו. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מִקְרֵי יָבֵשׁ אֶלָּא כְּשֶׁנִּתְפָּרֵךְ בְּצִפֹּרֶן מֵחֲמַת יַבְשׁוּתוֹ (טוּר בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין לוֹלָבִין מְצוּיִין (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ז׳).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:א׳
(ז) לולב שיבש שדרתו או רוב עליו פסול ר״פ לולב הגזול (סוכה כט:) והיבש פסול וכתב הר״ן דיבש היינו שיבשו רוב עליו אבל אחרים אומרים עד שתייבש רוב שדרו ורוב עליו ולא מיחוור ומיהו באיפכא ליכא לספוקי שאין הדבר מצוי שיהא שדרו יבש ויהיו העלים לחים עכ״ל והרא״ש כ׳ שהראב״ד הביא ירושלמי ופירשו דיבשו עלי הלולב כשר משום דלא מיקרי לולב אלא השדרה ומסתברא בלבד שתהיה תיומת העליונה לחה וחלק עליו הרא״ש משום דעלין נמי לולב מיקרו וכיון דנפרצו רוב עליו דעבידי כי חופיא פסול כ״ש ליבשו רוב עליו:
(ח) ומה שכתב ושיעור היבשות פירשו התוספות שיהא נפרך בצפורן שם ופי׳ הראב״ד כתב שם הרא״ש ולא הכריח כאחד מהפירושים אבל הר״ן וה״ה הסכימו לפי׳ הראב״ד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ושיעור היבשות פי׳ התוס׳ שיהא נפרך בציפורן. ר״ל נפרך ונשבר ממש כן משמע מל׳ הרא״ש דף ס״ד ע״א וז״ל והראב״ד ז״ל כתב הדבר ידוע דאפילו אחר כמה שנים אינו נפרך ואינו עומד על יבשתו בפריסה ושבירה כו׳ משמע בהדיא דנפרך בציפורן מי׳ נפרך ונשבר ממש כדאמרינן לעיל גבי צואה כנגדו סי׳ מ״ב אבל בי״ד סי׳ ל״ו גבי ריאה אין פי׳ כך ע״ל פ״ד שפירשו רמ״א בי״ד סימן ל״ו ע״ש בריאה שיבשה עד שנפרך בציפורן:
(ה) לולב שיבש כו׳ משנה שם לולב הגזול והיבש פסול כתב הרא״ש בשם הראב״ד דאיתא בירושלמי בעי קומי ר׳ אבין יבשו הוצין מהו ועל כל ההוצין הוא שואל לפי ששנינו לולב היבש פסול והיינו שיבש שדרו של לולב אבל יבשו עליו לא שמענו ואליהם שאל ומשמע בירושלמי דפשר דאמרו לשם דאע״פ שיבשו עליו איכא הדר טפי ביבש מבנקטמו לגמרי וכתב הראב״ד ומסתברא ובלבד שיהא התיומת העליונה לחה וכן אמרו בהדס והרא״ש ז״ל נחלק ע״ז וכתב דכיון שאם נפרצו רוב עלין דעבידי כי חופיא פסול כ״ש יבשו רוב עליו ע״פ ואין זה כ״ש דאפשר דאיכא הדר טפי ביבש מבנפרצו כמ״ש בירושלמי דאיכא הדר טפי ביבש מבנקטמו אלא דנ״ל דאין להקל משום דבירושלמי לא אמרו כן דרך פסק אלא דרך דחייה דליכא למיפשט לאיסור מנקטמו וכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא:
(ו) ומ״ש שיבש שדרתו או רוב עליו היינו לומר שיבש גם שדרתו או רוב עליו לחודיה בלא שדרתו דאין לפרש דיבש השדרה בלא העלין קאמר דאין הדבר מצוי שיהיה השדרה יבש והעלין לחין וכ״כ הר״ן ר״פ לולב הגזול ומביאו ב״י אבל ודאי אם היה בנמצא שנתייבשה השדרה לחוד היה פסול אף להראב״ד דלא הכשיר אלא ביבשו העלין לחודא:
(ז) ומ״ש ושעור היבשות כו׳ הרא״ש כתב שני פירושים אלו וכתב פי׳ של הראב״ד באחרונה נראה מדבריו שהוא העיקר ומש״ה כתב רבינו שהוא העיקר וכ״כ הר״ן וה״ה:
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:א׳
(ז) שם במשנ׳
(ח) טור וכ״כ הרא״ש
(ט) שם בשם ראב״ד
(ה) אלא כשנתפרך בצפורן – כדי ליישב המנהג כ״כ אבל כבר מבואר שלא הסכימו רוב הפוסקים דא״כ לעולם לא יפסול ע״כ הרוצ׳ לצאת ידי כל הפוסקים יזהר שלא יטול לולב שכלה כבר כל ירקות שבו לגמרי אם אפשר לו.
(ה) או שדרתו. מיהו הרב״י כתב דאין מצוי שיהא שדרתו יבש והעלין לחים וליכא לספוקי בזה ע״ש:
(ה) משיכלה המראה וכו׳. פירוש שכלה כל מראה ירקות שבו לגמרי אז ילבין פניו כמת על שם לא המתים יהללו יה כן כתב תמים דעים:
(ו) [לבוש] בשעת הדחק וכו׳. ובסוף סימן תרמ״ט דנוהגין לברך איבשים אפילו בדאיכא אחרים לחין, וצריך לומר דכיון דלדידיה אין לו לח אף דאיתא לאחרים לחין הוי שעת הדחק ומברך אדידיה ועיין מה שכתבתי בשם (מ״צ) [משאת בנימין] שם:
(ז) [לבוש] ויש מכשירין וכו׳. וכן פסק רמ״א על פי מנהגים, ובאליהו זוטא הקשיתי בזה דהמרדכי דוקא אהדס קאמר וכמו שכתב הב״ח וכן כתב מגן אברהם, אך הט״ז כתב דיפה פסק רמ״א דסבירא ליה דנקטם דמי ליבש דכשר כמו שכתב המגיד בשם הגאונים עיין שם באריכות. ולא נהירא דהמגיד גופיה מסיק דוקא ביבש ולא בנקטם וכן דעת הרמב״ם והטור בסוף סימן תרמ״ט ולא חלק הטור אלא דמכשיר אף בשאר מינים ביבש אבל בנקטם מודה לרמב״ם, ומזה קשה טובא על הט״ז שם וקיצרתי, ועוד הא הט״ז בסוף סימן תרמ״ט גופיה פסק שאין להתיר אלא ביבש. ונראה לי דגם רמ״א לא מכשיר אלא בנקטם עלה עליון אמצעי דהרבה פוסקים מכשירים לכן סמך עלייהו באין אחר, אבל בנקטמו רוב עלין מודה דלא מהני שעת הדחק וכן פירשתי באליהו זוטא דעת מנהגים:
(ו) בצפורן – והרוצה לצאת לדעת כל הפוסקים לא יטול לולב שכלה כל ירקות שבו לגמרי אם אפשר לו. ט״ז:
(טו) ס״ה לולב שיבש כו׳ – כ״כ הרשב״א יבש כל שיבשו רוב עליו אע״פ ששדרתו לח אין זה הדר וכן להיפך ויש שכ׳ איפכא ויש שכתבו דוקא שיבשו שניהם והראשון נראה נכון ואין מצוי שיהיה שדרה יבש והעלין לחין וכ״כ הר״ן והי״מ השני הוא דעת הראב״ד שהביא הרא״ש וכפי הגי׳ בפרו׳ יבשו הוצין מהו כו׳ ומ׳ דאיפשטא שם לקולא ודעתו שכל הפסולין כמו נקטם ראשו הוא בגוף הלולב בשדרתו כמו בהדס וחלקו עליו הרשב״א וה רא״ש ור״ן ממש״ש ל״ב ב׳ אמר וכו׳ ולולב ארבעה וכו׳ שדרו של לולב כו׳ אלמא גוף הלולב אינו שדרתו ואינו דומה להדס וצ״ל כגי׳ שם בירו׳ יבשה ציצתו וכו׳ ור״ל העלה העליונה והוא התיומת העליונה לפרש״י וכי מה בין זה לנקטם ועס״ו וכ׳ הרא״ש וכיון שנפרצו רוב עליו פסול כ״ש שיבשו רוב עליו ומ׳ דעיקר יבש דמתני׳ קאי על השדרה וז״ש הטור לולב שיבש שדרתו או כו׳ וכאן בהג״ה אבל בש״ע תופס פי׳ הרשב״א שכל הפסולין דמתני׳ הכל בעלין והוא הנק׳ לולב כנ״ל ועוד כמ״ש שיבש שדרה ולא עלין אינו מצוי ולפיכך השמיטו:
(טז) ושיעור כו׳ וי״א כו׳ – כמ״ש באזן בכור ברפ״ו דבכורות וס׳ הראשונה הקשה עליהם הא רבנן פליגי באזן בכור ודוקא גבי ריאה ס״ל דשיעורה כדי שיהא נפרכת בציפורן משום דלא שליט בה אוירא כמ״ש בפ״ג דחולין וראיה מירו׳ שאמר לא המתים יהללויה ואע״ג דטעמא משום הדר כמ״ש בגמ׳ הירו׳ סימנא בעלמא דנקט והסכימו להראב״ד הרשב״א והרא״ש ור״ן ומ״מ וכל הפוסקים ועט״ז וכ״מ שאמר שאין כו׳:
(ד) בצפורן. עבה״ט וע׳ בספרי שו״ת בית אפרים סימן ס״א שבארתי בזה שיטות הפוסקים וכתבתי לתמוה על המ״ב שהביא המג״א סימן תרמ״ו וכתבתי דנפרך בצפורן לחוד פסול לשיטת התוספות והראב״ד שהביאו גם כן דבתר מראה אזלינן ואף שאינו נפרך בצפורן פסול כו׳ שכלה מראה ירקות שבה ע״ש וע׳ בשב״ע ח״ב סימן כ״ח שהיתר גמור אותם שצובעים הלולבים שיש להם על ידי עלה ירוק שיהא נראה כחדש שהיא הידור מצוה ואין בו משום בל תוסיף בצביעה זו ע״ש והביאו בה״ט לקמן סימן תרנ״א וע׳ בא״ר סימן תרנ״א ס״ק ג׳ שכ׳ שלדעת אגודה שלא יכרוך גמי סביב ההדס משום ב״ת נ״ל למחות למה שיש נוהגים לצבוע לובן הלולב במין שקורין פייטר זייל ואפשר דס״ל דאין בו ממשות לחול עליו ב״ת ודוחק וגם בסימן תקל״ב אמרי׳ דעביד לחזותא לא בטל וע׳ בתוספת דסוכה דף ל״א ד״ה הואיל עכ״ל:
ואמנם השבו״י דעתו כמ״ש המנ״י כלל ע״ד דחזותא לאו מלתא ואפילו את״ל מלתא כיון שלא נקרא ע״ש הצבע כ״א לולב ירוק כדרך חדשים ואין חשש ב״ת דכל לנאותו כו׳ וע׳ סימן ל״ג לענין רצועות תפילין מבפנים וציצית שמותר מאיזה צבע שיהיה ע״ש וכן נלענ״ד דאין ראיה כלל מסי׳ תקי״ג לכאן רק שנלענ״ד שהמוכר לולבים אין רשאי לעשות כן כדאיתא בח״מ סימן רכ״ח ומכ״ש במקום שיש בנמצא לקנות ירוקים ממש דאתי לאמנועי עי״ז מלהדר בתר חדש ממש עי״ז שהוא קונה יטעה את הקונה בזה ויש לקנסו שלא לקנות ממנו רק שכל מי שיש לו לולב לבן מותר לצבעו לעצמו או ליתנו לצבע ואם ידוע שזה המוכר יש לו לולבים לבנים וצבען מותר וע״ש בסמ״ע ס״ק ט״ז לענין לשרות בשר במים ע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כא) לולב שיבשו וכו׳ – שאין זה הדר:
(כב) רוב עליו – ואם יבש העלה העליונה התיומה פוסל הראב״ד:
(כג) או שדרתו – מיהו הרב ב״י כתב דאין מצוי שיהא שדרתו יבש והעלין לחים וליכא לספוקי בזה:
(כד) משכלה מראה ירקות שבו – שזהו סימן שכלה הלחלוחית שבו:
(כה) בצפורן – ורוב הפוסקים לא הסכימו לפירוש זה אלא שרמ״א כתב דעה זו כדי ליישב מנהגם שנהגו כך במקומותיו לסמוך ע״ז לפי שאין לולבין מצויין ע״כ אין להקל בזה כ״ז שיש בעיר לח:
(ל) [סעיף ה׳] לולב שיבשו רוב עליו וכו׳ שאין זה הדר. סוכה כ״ט ע״ב ול׳ ע״א. לבוש. ר״ז או׳ ט״ז:
(לא) שם. לולב שיבשו רוב עליו וכו׳ ומחצה על מחצה כרוב דא״א לצמצם בשיעורים א״כ אין להכשיר הפסול אלא עד שיהא רובו בכשרות רוב הנראה לעינים כדי לצאת מידי ספק הראב״ד בס׳ תמ״ד סי׳ רל״ב יעו״ש. ער״ה או׳ א׳ ועיין לקמן סימן תרמ״ו או׳ ל״ז:
(לב) שם. לולב שיבשו רוב עליו וכו׳ ואם יבש עלה העליונה התיומת פוסל הראב״ד. א״א או׳ ה׳ מ״ב או׳ כ״ב:
(לג) שם הגה. או שדרתו. מיהו הרב״י כתב דאין מצוי שיהא שדרתו יבש והעלין לחים וליכא לספוקי בזה יעו״ש. מ״א סק״ה. ור״ל דלפ״ז הגהת רמ״א ללא צורך דכיון דיבשה השדרה ודאי יבשו העלין וביבשו העלין כתב הרב״י דפסול אפילו לא יבשה השדרה. מחה״ש. לב״ש. ואם יבש מעט משדרה בענין שנחסר שיעור האמור בתר״ן ורוב עלין לחין נ״מ דפסול. א״א שם. מ״ב בשה״צ או׳ כ״ד:
(לד) שם. משיכלה מראה ירקות שבו וכו׳ פי׳ שכלה כל מראה ירקות שבו לגמרי אז ילבין פניו כמת על שם לא המתים יהללו יה. כ״כ בס׳ תמ״ד א״ר או׳ ה׳:
(לה) שם הגה. וי״א דלא מקרי יבש אלא כשנתפרך בצפורן וכו׳ כדי ליישב המנהג כתב כן אבל כבר מבואר שלא הסכימו רוב הפו׳ דא״כ לעולם לא יפסול ע״כ הרוצה לצאת ידי כל הפו׳ יזהר שלא יטול לולב שכלה כבר כל ירקות שבו לגמרי אם אפשר לו. ט״ז סק״ה. מאמ״ר או׳ ו׳ מ״ב או׳ כ״ה. וית׳ עוד מזה לקמן סוף סי׳ תרמ״ט בהגה יעו״ש:
(לו) שם בהגה. אלא כשנתפרך בצפורן וכו׳ ר״ל נפרך ונשבר ממש. פרישה או׳ ב׳ מש״ז או׳ ה׳ והכלבו בסי׳ ע״א כתב דלולב היבש נקרא כשכופלין אותו והעלה שלו משתברת. והב״ד ח״א כלל קמ״ט או׳ ט״ו. ועיין בזוה״ק פ׳ צו דף ל״א ע״ב שכתב דבעינן כל הד׳ מינים לחים ולא יבשין ונתן טעם בסוד יעו״ש:
(כ) פסול – כי אינו יפה.
(כא) וילבינו פניו – כלומר שהפך צבעו ללבן.
(כב) כשנתפרך בצפורן מחמת יבשותו – לולב זה יבש וישן אף יותר מקודמו.
(כג) במדינות אלו שאין לולבין מצויין – עבורם זו שעת הדוחק, לכן סמכו על השיטה המקילה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ו) נִקְטַם רֹאשׁוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּקְטְמוּ רֹב הֶעָלִין הָעֶלְיוֹנִים, פָּסוּל. {הַגָּה: וְאִם נִקְטַם הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן הָאֶמְצָעִי שֶׁעַל הַשִּׁדְרָה, פָּסוּל (הַמַּגִּיד וְרַ״ן פ׳ לוּלָב הַגָּזוּל); וְדַוְקָא דְּאִכָּא אַחֵר, אֲבָל לֵיכָּא אַחֵר, מְבָרְכִים עָלָיו (מָרְדְּכַי פ״ג וּמִנְהָגִים).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבאשל אברהם (אופנהיים)ביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ג׳
(ט) נקטם ראשו פסול משנה שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) נקטם ראשו פסול משנה. ומ״ש בשם הראב״ד כ״כ הרא״ש לשם בשמו שהוא ז״ל הכריח לפרש כן גבי לולב כמו גבי הדס והשיג עליו הרא״ש דאין לולב דומה להדס בענין זה ע״ש:
(ט) ומ״ש בשם בעל העיטור לא שנקטמו קצת מעלין העליונים כו׳ צריך לבאר דפי׳ העלין העליונים היינו כל העלין שראשיהן עולין למעלה ממקום שכלה גוף השדרה וסובר ב״ה שאין לפסול בנקטם משהו כחוטמו של אתרוג כיש מחמירין שהביא הר״ן אלא דוקא שנקטם כל הראש והיינו שנקטמו ג׳ עלין העליונים פירוש ג׳ עלין האמצעיים שהן היותר עליונים ודוקא עד השדרה ואע״פ שלא נגע בשדרה ונראה דמודה ב״ה דאם הלולב כלה בשני עלים דפסול אם נקטמו אותם שני העלים שהרי נקטם כל הראש אלא רבותא אשמעינן שאף על פי שהם ג׳ לא מיפסל אלא בשנקטמו כל הג׳ עד השדרה וזו היא הסברא הראשונה שכתבו התו׳ והרא״ש וז״ל לכאורה נראה לפרש דמיירי בשני עלים האמצעים היוצאים מראש השדר׳ וכו׳ והיינו כשהלולב כלה בשנים כמו שהן רוב לולבין שלנו וה״ה ודאי דצריך שיהיו נקטמין כל הג׳ כשהלולב כלה בג׳ לפי סברא זו שפוסלת בנקטם קצת אעפ״י שאינו נקטם עד השדרה דס״ל דהכי משמע נקטם ראשו קצת ולא שנטל לגמרי אלא שב״ה ז״ל חולק וסובר שנקטם ראשו היינו שנקטם עד השדרה לגמרי כל הראש ומ״ש בשם הרא״ש ז״ל הרא״ש שם נקטם ראשו לכאורה נראה לפרש בשני עלין האמצעיים היוצאים מראש השדרה וקשה דבגמ׳ קאמר ריב״ל כו׳ וצ״ל דנקטם ראשו מיירי בנקטם ראשי רוב העלין וראשו של כל עלה ועלה קאמר ורצונו לומר ראש רוב העלין העליונים וכמ״ש בתו׳ להדיא ודבריו אלה הם ממש כדברי התו׳ ולשונם ואולי חסר בדפוס תיבת העליונים ופי׳ דבריו דכל העלין העליון למעלה ממקום שכלה השדרה כולה הם בכלל דין זה שאם נקטמו רובן פסול והיינו אפילו נקטמו קצת ואע״ג שכתב הרא״ש על זה והלשון דחוק ס״ל לרבינו מאחר שכתב תחלה הסברא הראשונה לכאורה נראה וכו׳ והקשה עליה ואחר כך כתב וצריך לומר כו׳ עיקר דעתו כמ״ש בסוף ואע״ג שכתב ע״ז והלשון דחוק מ״מ כך עיקר ואעפ״י שכתב עוד אח״כ ב׳ תירוצים ליישב סברא הראשונה מ״מ מסדור לשונו שהקשה תחלה אסברא זו וכתב אח״כ וצריך לומר וכו׳ משמע שאותו פי׳ הוא תופס עיקר שצריך לומר כך גם הר״ן הזכיר סברא זו וז״ל י״א שאינו נפסל בקטימת העלין האמצעיין שלו בלבד אלא שנקטמו רוב עלין שלו היינו רוב של כל העלין העליונים שעולין למעלה ממקום שכלה השדרה וכדברי הרא״ש במ״ש וצריך לומר וכו׳ וכל מה שפי׳ הב״י בזה לא נהירא ע״ש. כתוב במרדכי בשם הרא״ם הא דתנן נקטם ראשו פסול לכתחלה קאמר ויחזור אחר אחר ואי ליכא אחר יברך עליה והב״י הבין דאלולב קאי ולפיכך השיג עליו ואמר ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן ולא דק דהרמב״ם לא קאי אלולב אלא אהדס והכריחו לפרש כן למאי דאסיקנא הלכה כר״ט דאפי׳ שלשתן קטומים כשר דאלמא דמאי דתנן דנקטם ראשו של הדס פסול היינו לכתחלה דוקא וכן הוא להדיא בס׳ יראים ועיין במ״ש בסימן תרמ״ו:
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ג׳
(י) שם במשנה
(יא) טור בשם אביו הרא״ש
(ו) ואם נקטם העל׳ העליון כו׳ – לא דק בל׳ שהי׳ לו לכתוב וי״א אם נקטם כו׳ שהרי זה חולק על מ״ש הש״ע רוב העלים כו׳ דלאותה דיעה אין חומרא בזה באמצעי יותר משאר העלין.
(ז) אבל ליכא אחר כו׳ – בב״י כ״כ בשם המרדכי בשם רא״ם דפסול דתנן גבי נקטם היינו לכתחלה כדאשכחן במקום אחר דתנן פסול והוא לכתחלה ואי ליכא אחר יברך עליו וכ׳ ב״י ע״ז ולא ידעת ימי הכריחו לרא״ם לפ׳ כן ומדברי כל הפוסקים לא משמע הכי עכ״ל ותמהתי ע״ז שהרי הרמב״ם מכשיר בשעת הדחק בלולב היבש וראיה מדאר״י מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהם לבני בניהם א״ל אין שעת הדחק ראיה וכתב המגיד וראיתי כתוב שהגאונים סמכו מכאן דיבש ונקטם ראשו וכל הפסולים יוצאין בהן בשעת הדחק אף ביום ראשון עכ״ל ואע״ג דהראב״ד חולק על היתר יבשות בשעת הדחק ואמר שהורישו להם לזכרון בעלמא ולא לברך עליהם כ״כ שם המגיד שהרמב״ן דחה זה וס״ל כרמב״ם והכי מסתבר עכ״ל הרי שהרמב״ם ורמב״ן והמגיד בשם הגאונים כתבו להתיר בשעת הדחק אלא דהטור ס״ל כדעת רמב״ם דלא מהני דחק אלא ביבש ולא בשאר פסולים כמ״ש סוף סימן תרמ״ט וכתב שם ול״נ דמ״ש וכ״ד הרא״ש והיאך כתב ב״י שהוא נגד כל הפוסקים וע״כ יפה פסק רמ״א כאן ועסי׳ תרמ״ו בדברי המרדכי שזכרנו בזה ובסימן תרמ״ט בסופו ובמנהגים כתוב וז״ל נקטם ראשו כשר וי״א פסול ואי ליכא אחר מברכי׳ עליו עכ״ל אין מקום לקיים דברים אלו דמשנה מפורשת דנקטם פסול ואי לדחק קאמר מה מסיים אח״כ להכריע באם אין אחר והרי מאן דפוסל פוסל אפי׳ בדחק ונ״ל שיש ט״ס שם וכצ״ל נקטם פסול וי״א שאם אין אחר מברכין עליו והוא מחלוקת רמב״ם והראב״ד שזכרנו ופסול דנקטם ראשו כתב הר״ן במתני׳ ראשו בכל שהוא וכן מ״ש בגמ׳ דקטימא סדוק וכפוף פסול היינו בעלה זו האמצעית לפי שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג דאפי׳ כל שהוא פוסל בו עכ״ל ונ״ל דלא סיים כן לפסול דומיא דאתרוג אלא בנקטם ראשו דהא בסדוק אמרינן דכל שלא נסדק כהימנק כשר אפי׳ אם תפרשנו כדעת הדוחקים לפרש דעל רחבו קאי מ״מ הא ע״כ לא פסיל בכל גווני דפוסל באתרוג אלא דלא נקטי׳ הר״ן שם אלא לענין דגם זה קאי אעלה האמצעי אבל לא לדמותו לאתרוג בזה אפי׳ את״ל דהר״ן ס״ל בסדוק ג״כ כל דהו וכמו שהבין ממנו הב״י בסוף סי׳ זה בענין כפוף תקש׳ לך הא בכפוף ע״כ לא קי״ל כוותי׳ לאסור כפוף בכל שהוא אלא כהרא״ש החולק דוקא בכפוף בגופו ולא בראשו כמ״ש הש״ע ססי׳ זה ואין שם מצוה מן המובחר לפסול בראשו בכל שהוא אדרבא כשר טפי ואמאי יפסול בסדוק בכל שהוא הלא בחדא מחתא מחתינהו אלא ודאי כמ״ש הוא עיקר כנ״ל דבר ברור.
(ו) מברכין עליו. לא דק דהמרדכי כ״כ אהדס דוקא דהא כ״כ בשם ספר יראים ובהדיא איתא בס׳ יראים אהדס אבל בלולב פסול לכ״ע וכ״מ בגמרא [ב״ח] וכן עיקר למעיין בס׳ יראים ובעל המנהגים ורמ״א לא עיינו כל הצורך ואיתא בירושלמי נקטם אין זה הדר ואם כן פסול כל ז׳ וכ״כ רי״ו כל הפסולים פסולים כל ז׳ מפני שאין לו הדר חוץ מנסדק ונחלקה התיומת דפסולין משום לקיחה תמה כשרים בשני עסי׳ תרמ״ט:
(ז) דאיכא – כתב המ״א דהרמ״א ובעל המנהגים לא עיינו יפה דהמרדכי כ״כ אהדס דוקא אבל בלולב פסול לכ״ע וכן עיקר ואיתא בירושלמי נקטם אין זה הדר וא״כ פסול כל שבעה וכ״כ רי״ו כל הפסולים פסולים כל שבעה מפני שאין הדר חוץ מנסדק ונחלקה התיומת דפסולין משום לקיחה תמה כשרים בשני עיין סימן תרמ״ט עכ״ל:
(א) פסול. מעשה שאכלו עכברים בעלין אמצעי והכשרנוהו דאינו אלא נקב בעלמא ואין להוסיף על הפסולין וכן אם נחלקה התיומת קצת ונקטם ראש עלה מא׳ מהם דכשר תשו׳ בית דוד סי׳ תל״ד:
(יז) ס״ו נקטם ראשו דהיינו כו׳. ואם כו׳ – תוס׳ והרא״ש כתבו לכאורה משמע בשני העלין העליונים והקשו דא״כ ל״ל למימר נטלה התיומת פסול וחזרו ופי׳ רוב עלין העליונים וכ׳ עוד ב׳ תי׳ לקיים פי׳ הראשון שי״ל נקטם גרע שאינו הדר ועוד נקטם צריך דוקא שניהם וברשב״א ור״ן ומ״מ כ׳ העלה העליון האמצעי שנקטם וכ׳ ב״י דאפשר דל״פ שהתו׳ ורא״ש מיירי בלולבין שכלין בשני עלין ויש לולבין שהם כלין בג׳ עלין ובהו איירי הרשב״א ור״ן ומ״מ באמצעי שבהם ולפי שנראה לב״י דוחק התירוצים האחרונים של תוס׳ ורא״ש שנקטם יהא גרע מנטלה וכן התי׳ השני דדוקא בשניהם דלא היא דיש שנפסלו בא׳ כנ״ל לכך כ׳ בש״ע כתי׳ הראשון אבל הרא״ש כ׳ שהתי׳ הראשון הוא דחוק וכ״כ הרשב״א והר״ן ב׳ הפי׳ והסכימו לפי׳ הזה שכתבו כיון שלא אמר נקטמו עליו כמו בנפרצו ואמר ראשו משמע ראשו של הלולב העלה העליון. והמ״מ לא הזכיר אלא הפי׳ הזה שכ׳ רבו בו הפי׳ והנכון שנקטם ראש העלה העליון שבו כלה הלולב וכ׳ הם שבקטימת כ״ש מיפסיל שי״א דוקא ברוב העלה העליונה כמו שאר הפסולין אבל הסכימו שבנקטם אפי׳ כ״ש מיפסיל כמו באתרוג מחוטמו ועמ״ש בס״ט:
(יח) ודוקא כו׳ – עמ״א ואמת שדברי המרדכי י״ל אהדס אבל במנהגי׳ ודאי קאי אלולב ע״ש אבל בת״י חולק ג״כ עליהם וכ׳ דלא כהבנת ב״י ומנהגי׳ ומור״ם אלא אהדס ע״ש וע״ל סי׳ תרמ״ו ס״י ומ״ש שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כו) רוב העלין העליונים – ועליונים נקרא אותן שגבוהין מן השדרה ולמעלה ושיעור הקיטום לא נזכר בהשו״ע אם דוקא כשנקטם הרוב של כל עלה או אפילו במקצתה ועיין בלבוש שמחמיר דאפילו במקצתן ויש מאחרונים שמפקפקין בזה והנה המחבר לא זכר לחלק בין עלה אמצעי ליתר העלין ועיין בבה״ל:
(כז) פסול – דאין זה הדר:
(כח) ואם נקטם וכו׳ – דעת הט״ז והגר״א דהרמ״א הוסיף בזה להחמיר כדעת הרה״מ והר״ן דהעלה העליון האמצעי שעל השדרה [היינו כשיש ג׳ עלין שכלה בהם השדרה העלה האמצעי לבדה נקרא ראש הלולב] אם נקטמה פסול ועיין בביאור הגר״א דמשמע מניה שמצדד להורות כן להלכה כהרמ״א ואפילו נקטמה העלה הזאת בכל שהוא פסול:
(כט) העלה העליון האמצעי וכו׳ – ואם כלה הלולב בשני תיומות ונקטמה רק אחת מהן אפשר דיש להקל וכן מצדד בספר בכורי יעקב ע״ש:
(ל) ודוקא דאיכא אחר וכו׳ – עיין בא״ר דכונת הרמ״א להקל בנקטם עלה העליונה משום דכמה פוסקים מקילין בעיקר הדין ויש לסמוך עלייהו בדליכא אחר אבל לא בנקטמו רוב עלין ואפילו בעלה אמצעי יש אומרים דאין להקל לברוכי עלייהו כ״א בנקטם רק מקצתה אבל לא בנקטם רובה אפילו בשעת הדחק ועיין בבה״ל:
רוב העלין העליונים – הנה הב״ח והט״ז והגר״א פירשו וכעין זה משמע מלבוש דהיינו רוב ממספר העלים העליונים הגבוהים מן השדרה והוא נקרא ראש הלולב ומוכח בט״ז והגר״א דלדעה זו אין יתרון להעלים האמצעיים בענין הזה והרמ״א בשם הרה״מ פליג עליו [ושיעור הקטימה לא נזכר בשו״ע ובלבוש משמע דשיעורן בכל שהוא ודבריו נובעין מדברי הרא״ש שכתב וצ״ל דנקטם ראשו מיירי בנקטם ראש רוב העלין וראשו של כל עלה ועלה אכן מדברי הר״ן דאסבר לן טעמא על כל שהוא בנקטם עלה האמצעי דהוא דומה לחוטמו של אתרוג דשם פוסל בכל שהוא משמע דבשאר עלים לדעה ראשונה דלא שייך האי טעמא אינו פוסל בכל שהוא וגם במאמר מרדכי מפקפק עליו ע״ש] והנהר שלום והמאמר מרדכי מפרשים דמה שכתב בשו״ע העלים העליונים היינו השני עלים העליונים האמצעיים שכלה בהם הלולב ומה שכתב שנקטמו רוב היינו דלא בעינן שיקטמו לגמרי כדעת בעל העיטור המובא בטור אלא די כשיקטמו ברובן אבל גם המחבר מודה דאם למעלה הם שלשה שכלה בהם הלולב העלה האמצעי שבו הוא העיקר ואם נקטם ראשו פסולה וכמו שכתב בב״י ובזה מיירי הרמ״א ולא פליגי כלל. [והנה הפמ״ג רצה לפרש עוד דהאי רוב העלין היינו אם למעלה כלה הלולב בשלשה עלין אם נקטם הרוב מהן דהיינו שנים פסול ומה שכתב הרמ״א אם נקטם העלה העליון האמצעי היינו אם כלה הלולב באחת וגם המחבר מודה לזה ע״ש אמנם המעיין בד״מ יראה דמה שמצייר הר״ן והרה״מ עלה עליון אמצעי היינו ביש ג׳ עלים שכלה הלולב בהם העלה האמצעי שבו הוא העיקר ואם נקטם פסול וזה הדין מעתיק בכאן ג״כ בשם הרה״מ והר״ן וא״כ מוכח להדיא אף לדידיה דהרה״מ והר״ן פליגי אדעה ראשונה דלדעה ראשונה דוקא אם נקטמו שנים מהן ולדידהו אפילו באמצעי לחוד]:
פסול – דע דדוקא לענין לולב הסכימו לדינא דנקטם ראשו הוא אפילו מן העלין לבד אבל לענין הדס וערבה לא מקרי נקטם ראשה עד שיהיה נקטם מעצו שלהם [כ״כ הפוסקים] ושיעור הקטימה לא מצאתי מפורש ומסתברא דשיעורו בכל שהוא וכמו שכתב הר״ן לענין נקטם ראש הלולב:
אבל ליכא אחר מברכין עליו – הנה המגן אברהם כתב עליו דלא דק דהמרדכי קאי רק אהדס וכדלקמן בסימן תרמ״ו ס״י אבל לא בלולב אבל כמה אחרונים יישבו דברי הרמ״א [א״ר ובגדי ישע ומא״מ וש״א] דסמך בדליכא אחר על כמה פוסקים המקילין לענין עלה אמצעי דס״ל דנקטם ראשו הוא דוקא ברוב עלין וכדעה קמייתא של המחבר וגם אם נסבור דאעלה אמצעי קאי הא יש דעת הראב״ד דדוקא אם נקטם גם מהשדרה או דעת בעה״ע דבעינן שיגיע הקטימה עד השדרה ומצורף לזה הפוסקים דמקילין בפסולין במקום הדחק ואף דלענין ברכה כמה מחמירין הכא דיש בלא״ה הרבה דעות להקל אין להחמיר לענין ברכה:
(לז) [סעיף ו׳] נקטם ראשו דהיינו שנקטמו רוב העלין העליונים וכו׳ כ״כ הטור בשם אביו הרא״ש ז״ל ומשמע דהיינוי שנקטמו רוב מספר ראשי העלין העליונים וכ״כ הלבוש והב״ח. וכ״מ מדברי הט״ז סק״ו יעו״ש. וכמה שיעור הקטימה עיין ב״י מ״ש לפרש בזה אם ברוב כל עלה או אפי׳ במשהו והלבוש פסק לחומרא דאפי׳ בכל שהוא פסול:
(לח) שם. נקטם ראשו וכו׳ פסול. דלא הוי הדר. רש״י סוכה כ״ט ע״ב. ר״ז או׳ י״ז. מ״ב או׳ כ״ז. ועיין לעיל או׳ כ״ו:
(לט) שם הגה. ואם נקטם העלה העליון האמצעי פסול. לא דק בלשון שהיה לו לכתוב וי״א אם נקטם וכו׳ שהרי זה חולק על מ״ש הש״ע רוב העלין וכו׳ דלאיתה דיעה אין חומרא בזה באמצעי יותר משאר העלין. ט״ז סק״ו. והב״ד סי׳ תמ״ו כתב דהש״ע מיירי בלולבין שהם כלים בשלשה עלין באמצע וקאמר דבקטימת רובן דהיינו שנים מהם פסול ודלא כבעל העיטור שמצריך שיקטמו כל הג׳ אבל מ״מ צריך שיקטמו ב׳ מהם ואם לא נקטם רק האחד אפי׳ האמצעי כשר כיון שהרוב שלמים. ומור״ם בהגה שכתב ואם נקטם העלה העליון האמצעי פסול אינו חולק על הש״ע מדלא כתב וי״א אלא מור״ם מיירי בלולבים שכלים בעלה א׳ באמצע והשני עלין שבשני צדדין של זו אינם עולין עם זו בשוה מעיקרן אלא הוי עיקרן למטה מעיקרו של זו האמצעי ולכן פסול בא׳ לבד כי אין שם אלא א׳ יעו״ש אבל הזר״א א״ג סי׳ ע״ב דחה דברי הב״ד הנז׳ והכריח דהש״ע נמי מיירי בסתם לולבין דעולין בעלה א׳ והשנים העולים משני צדדיו קרי להו עלין העליונים. וסובר מור״ם דהש״ע ר״ל דנקטמו ב׳ מהג׳ עלין העליונים במשהו פסול ולכן כתב הוא על דבריו ואם נקטם עלה העליון האמצעי פסול ולא דק למכתב זה בשם י״א וכמ״ש הט״ז יעו״ש. והב״ד בית השואבה או׳ יו״ד:
(מ) לולב שכלה בשני עלין ואכלו עכברים מעט בשני העלין ונקבו נראה שאין זה קרוי קטום כיון שכל העלין קיימין ואינו אלא נקב בעלמא בחסרון ולא מצינו שנקב פוסל אלא באתרוג לא בלולב ואין להוסיף על הפסולין שמנו חכמים כמ״ש ב״י ססי׳ תרמ״ה בשם הרא״ש. ב״ד סי׳ תמ״ז. אמנם בס׳ בית השואבה או׳ י״ג כתב לפקפק בדברי ב״ד הנז׳ ולכן כתב דנכון להחמיר לכתחלה ביש אחר שלם לגמרי יעו״ש:
(מא) לולבין שהתיומת שלהן קטומה במשהו לפי שהעלין שלהן חדין ודקין הרבה כשרים אף שנקטמו במשהו חודי התיומת מכח ספיקי דפלוגתא. דלהראב״ד אינו פסול אלא בנקטם מהעלין שבראשו עם מעט מהשדרה ולבעל העיטור בעינן נקטמו כל הג׳ עלין העליונים עד השדרה. ולהי״א שהביאו המ״מ והר״ן בעינן שנקטם רוב העלה האמצעי. זר״א שם. וכ״כ עיקרי הד״ט סי׳ ל״ג או׳ כ״א בלולבים שראשי העלים העליונים יש בהם כקוץ ארוך קצת ודק מאוד ונקטמו כל הקוצים הללו והעלים נשארו שלמים דכשרים מכח ס״ס כנז׳ בית השואבה או׳ י״ד:
(מב) שם הגה. ואם נקטם העלה העליון וכו׳ וכן אם לא נקטם רק הדף האחד שלו והדף השני קיים פסול ב״ד סי׳ תמ״ח. והסכים לדבריו בית השואבה או׳ י״ב יעו״ש:
(מג) שם הגה. ואם נקטם העלה העליון וכו׳ וראוי לחוש אפי׳ לכל שהוא. הר״ן והריטב״א בשם הר״י. ער״ה או׳ ג׳ ביאורי הגר״א. ר״ז או׳ י״ז. ח״א כלל קמ״ט או׳ י״ב. מ״ב או׳ כ״ח. ועיין לקמן או׳ מ״ז:
(מד) ודוקא נקטם ראשו אבל נקטם במקום אחר כשר אלא א״כ חסר רובו או מחציתו. הראב״ד בס׳ תמ״ד סי׳ רל״ב. ער״ה או׳ ד׳:
(מה) שם בהגה. ודוקא דאיכא אחר אבל ליכא אחר מברכין עליו. לא דק דהמרדכי כ״כ אהדס דוקא דהא כ״כ בשם ספר יראים ובהדיא איתא בס׳ יראים אהדס אבל בלולב פסול לכ״ע וכ״מ בגמ׳ ב״ח. וכן עיקר למעיין בס׳ יראים. מ״א סק״ו. וכ״כ ה״ר מניח על הרמב״ם לה׳ לולב וכשאמרו שעת הדחק שרי ה״ד ביבש אבל בקטום אפי׳ בשעת הדחק אין מברכין עליו שאינו הדור כלל והביא ראיה מהירושלמי יעו״ש. והביאו י״א בהגב״י וכתב ולכן העיקר כמ״ש הב״ח והרב תפארת שמואל דהמרדכי אהדס קאי יעו״ש וכ״כ הקמ״מ ובביאורי הגר״א יעו״ש:
(מו) שם בהגה. אבל ליכא אחר מברכין עליו. עיין מאמ״ר או׳ יו״ד שכתב דאף בנקטמו כל הג׳ עלין כל שלא הגיע עד השדרה י״ל דסומך מור״ם על המרדכי יעו״ש אבל הא״ר או׳ ז׳ כתב דגם רמ״א לא מכשיר אלא בנקטם עלה העליון האמצעי דהרבה פו׳ מכשירין לכן סמך עלייהו באין אחר אבל בנקטמו רוב עלין מודה דלא מהני שעת הדחק יעו״ש וכ״פ ח״א כלל קמ״ט או׳ י״ב. והר״ז או׳ י״ז כתב דבשעת הדחק שא״א למצוא לולב אחר יש לסמוך על סברא זו ומותר לברך על לולב שנקטם מיעוט של עלה העליון אבל אם נקטם רובו אין לברך עליו אפילו בשעת הדחק אלא אם כן במקום שנוהגים נברך על כל הפסולין גמורים בשעת הדחק וכמ״ש בסי׳ תרמ״ט יעו״ש:
(מז) טוב ליזהר לחוש להחמיר לכתחלה לסברת רבוותא דסברי דבעינן שלא יהא קטום כלל העלה האמצעי אכן בשעת הדחק יש לברך עליו כל שלא נקטמו רוב עליו כפסק מרן שקבלנו הוראותיו אכן החושש שלא לברך על לולב שקטום העלה האמצעי לחוש לסברת הפוסלים אפי׳ בדליכא אחר לא הפסיד כיון דברכות אינן מעכבות דמידי פלוגתא לא נפקא והנכון לענין מעשה הוא דכל הסוליפן מחמת מומין בשעת הדחק נטולי נטלינן להו וברוכי לא מברכינן כמ״ש מרן בש״ע סי׳ תרמ״ט וא״כ מי שחושש לסברת הרבוותא דפוסלין בעלה העליון בלולב ודאי הוא נכון שלא לברך עליו. גט מקושר בביאורו לתוספי רא״ם דף ק״ך ע״א וע״ב. מחב״ר או׳ ב׳ בית השואבה או׳ י״ז. ועיין לעיל או׳ מ״ג:
(כד) נקטם – פירוש, נחתך.
(כה) שנקטמו רוב העלין העליונים – שדרת הלולב, בחלקו העליון, מסתיימת בשנים או שלושה עלים. ואם נחתכו שנים (שהם רוב שלושה, או כולם כשהם שנים) ברוב גובהו של העלה (גובה העלה נמדד החל מסוף השדרה, עד סוף העלה) הלולב נפסל, משום שאינו יפה1.
לכתחילה, אין לקחת לולב שנחתך אפילו במקצת. אבל אם לא מצא כזה, יכול לברך על לולב חתוך במעט, כל זמן שלא נחתך רובו2.
(כו) פסול – כי אינו יפה.
(כז) פסול – לדעת הרמ״א, יש להחמיר גם אם נחתך רק העלה הגבוה ביותר, כי די בכך לפסול את הלולב. ויש מחמירים גם אם נחתך מקצת העלה, וכן מקפידים לכתחילה. סיבת הפסול היא, כי אינו יפה.
(כח) מברכים עליו – כי בשעת הדוחק אפשר לסמוך על השיטה המקילה.
1. פירשנו על פי הבית יוסף. ויש שפירשו (עיין משנה ברורה ס״ק כו, ובביאור הלכה. והוא גם הביא את שני הפירושים), שהעלים העליונים הם אלה שחלקם העליון גבוה מנקודת השיא של השידרה, ואם רוב העלים האלה נחתכו, רק אז הלולב פסול.
2. המחבר הביא בבית יוסף דעות רבות, הן את הסוברים שלולב נפסל גם כשנחתך במקצת, והן את הסוברים, שנפסל רק אם נחתך הרוב. הרב איש מצליח, כתב בפירושו על משנה ברורה, שלהלכה העיקר כדעה המקילה יותר, לפיה, דווקא אם נחתך רוב העלה, פסול. אמנם לכתחילה, ודאי ראוי לחוש לדעות המחמירות, שהביא הבית יוסף. כי מאחר שלא פירט בשולחן ערוך שדווקא חיתוך רוב העלה פוסל, הדעת נוטה לומר, שפסק להחמיר.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבאשל אברהם (אופנהיים)ביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ז) נִסְדַּק, אִם נִתְרַחֲקוּ שְׁנֵי סְדָקָיו זֶה מִזֶּה עַד שֶׁיֵּרָאוּ כִּשְׁנַיִם, פָּסוּל. {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לֹא נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת הַעֶלְיוֹנָה בְּעִנְיָן שֶׁיִּפָּסֵל הַלּוּלָב מִכֹּחַ נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת.}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ג׳
(י) ומה שכתב ופי׳ הרמב״ם שנקטם מהעלין שבראשו וכו׳ ז״ל הרא״ש שם נקטם ראשו לכאורה נראה לפרש בשני עלין האמצעים היוצא מראש השדרה וקשה דבגמ׳ (שם לב.) קאמר ריב״ל ניטלה התיומת פסול והם אותם שני עלין האמצעי׳ והא אפילו בנקטם פסול כ״ש בניטלו לגמרי ונ״ל דנקטם ראשו מיירי בנקטם ראש רוב העלין וראשו של כל עלה ועלה קאמר והלשון דחוק וי״ל דניטלה איצטריך לאשמעי׳ דסד״א דהוי הדר יותר מנקטם א״נ בניטל׳ אחד מן התיומת דבנקטם לא מפסלה אלא בשתיהן והראב״ד כתב נסתפק לי איזהו ראשו אם הוא העלין העליונים אע״פ שלא חסר מן השדרה כלום או שמא לא נקרא ראשו אלא ראש השדרה ופשוט ליה מדתני עולא בהדס (לג.) נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר אלמא ראשו דקאמר בגוף ההדס קאמר שאם בנשירת העלין העליונים בלחוד קאמר הול״ל נקטם ראשו ועלה בו עלים כשר אלא ש״מ אין הפיסול בעלין אלא בראש הבד עצמו ומש״ה צריך שיעלה בו תמרה להשלים חסרון הבד ועוד דאמרינן ל״ש אלא נקטם אבל נסדק כשר והא ודאי על שדרה עצמ׳ קאמר כדמוכח סוגי׳ דשמעתין והלשון בעצמו כך מוכיח כי השדרה היא הנקראת לולב וההוצים נקראים עלין או הוצין וכשאמרו נקטם ראשו על הלולב אמרו והיא ראש השדרה שהוא לולב והרא״ש דחה כל ראיותיו שמה שדימה יחד הדס לולב וערבה י״ל שלא לדמות דלולב לעולם העלין עולין למעלה ויוצאין מראש השדרה הלכך ראש העלין נקרא ראשו אבל הדס וערבה אין העלין יוצאין מראש הבד וכו׳ ומ״ש דסוגיא דשמעתין מוכחא לא ידענא הוכחה זו וכן מ״ש שהשדרה נקרא לולב ולא העלים גמרא לא מוכחא כן (שם לב:) מדאמר שמואל שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח וקאמר ר׳ יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא מן הלולב טפח אלמא לולב סתם דקאמר שמואל היינו עלים עכ״ל ואף על פי שמ״ש רבינו בשם הרא״ש אינו מבואר בדבריו בהדיא נראה שטעמו מפני שהרא״ש כ׳ על מה שפי׳ דנקטם ראשו היינו ראש רוב העלין שהלשון דחוק לא ראה רבי׳ להזכיר אותו פי גם מ״ש דניטלה איצטריך לאשמעינן דסד״א דהוי יותר הדר מנקטם לא נראה לרבינו שזו היא סברת הרא״ש מאחר שלא חילק בכך אלא מחמת דוחק ולא שיהיה כן עיקר סברתו ולכן תפס עיקר דבריו האחרונים דבנקטם לא מיפסל אלא בקטימ׳ שני העלין וסובר רבינו דודאי בקטימת רובן פסול דבכ״מ רובו ככולו וכמ״ש נפרצו עליו או יבשו דברוב עליו סגי ואפשר לפרש דברי רבינו שכ׳ להרא״ש דברוב קטימת עליו העליונים מיפסיל היינו לומר דעלים העליונים הם ג׳ וקאמר דבקטימת רובן דהיינו שנים מהם פסול ודלא כבעל העיטור שמצריך שיקטמו כל השלש ודע שהר״ן ג״כ דחה דברי הראב״ד והעלה לפיכך יש להחמיר ונפסול בקטימת עליו אלא שי״א שאינו נפסל בקטימת עלים האמצעיים שלו בלבד אלא שנקטמו רוב עלין שלו ואין זה במשמע מדקתני נקטם ראשו לפיכך יש לפסול בקטימת ראשו בכל שהוא לפי שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג דאפי׳ כל שהוא פוסל בו וגם ה״ה כתב שהפירוש הנכון הוא שנקטם ראש העלה העליון שבו כלה הלולב וי״ל שאינו פוסל אלא א״כ נקטם רובו ויש לחוש בכל שהוא עכ״ל ומשמע מדבריו דאפילו בקטימת עלה אחת מהאמצעים מיקרי נקטם ראשו ושלא כדברי הרא״ש והתוס׳ שכתבו דבעי שני עלין ואפשר ליישב דל״פ אלא יש לולבים שהם כלים בשני עלים באמצע ובהו איירי התוס׳ והרא״ש ויש לולבים בג׳ עלים באמצע ובהו איירי ה״ה דכיון שעלים העליונים הם ג׳ האמצעי שבהם לבדו הוא הנקרא ראש הלולב אבל אין סברא לומר דכולהו אעלה אחד אמצעי קיימי ומאי דקרו לה התוס׳ והרא״ש שנים היינו משום דאם יחלקו לעשותם חופיא הו״ל שנים:
כתב המרדכי נקטם ראשו פסול כתב רא״ם דלכתחלה קאמר ויחזור אחר אחר ואי ליכא אחר יברך עליה ואשכחן דקתני פסול במקום דדיעבד כשר ע״כ ולא ידעתי מי הכריחו לרא״ם לפרש כן ומדברי כל הפוסקים לא משמע הכי:
(יא) נסדק ראשו כשר ואי עביד כהימנק וכו׳ שם (לא.) אהא דתנן נקטם ראשו פסול א״ר הונא ל״ש אלא נקטם אבל נסדק כשר ונסדק כשר והתניא לולב כפוף קווץ סדוק עקום דומה למגל פסול א״ר פפא דעביד כהימנק ופרש״י נסדק. נסדקו ראשי העלין: אר״פ. הא דקתני סדוק פסול לאו שנסדק ראשי עלין או שדרה אלא דעביד כהימנק פוצפו״ר של ברזל של סופרי׳ שיש לו שני ראשים ראשו א׳ מפוצל כך גדל הלולב כמין שדראות מחצית עליו לכאן ומחצית עליו לכאן עכ״ל ומה שהקשה עליו רבינו דלשון נסדק אינו משמע כך וכו׳ אינו קושיא כלל דרש״י לאו אנסדק קאי אלא אסדוק שהרי לפרש דעת ר״פ אתא ור״פ כי אמר למילתיה אברייתא דקתני סדוק פסול אמר ולישנא דסדוק מתחלת ברייתו משמע כמו כפוף וכווץ ועקום דמיתנו בהדיא ומשמע מדברי רש״י דאפילו נסדק כל עלה האמצעי כשר ולא מיפסיל משום נחלקה התיומת עד שתסדק השדרה עד העלים שלמטה מעלים האמצעים העליונים ולא כר״י שכתב על פירש״י דהא דנסדק כשר מיירי בששני עלים האמצעיים לא נחלקו שאל״כ היינו נחלקה התיומת וכתב הר״ן אהא דא״ר הונא ל״ש אלא נקטם אבל נסדק כשר כבר כתבתי במשנתינו דנקטם ראשו היינו ראש עלה העליון ובדידיה נמי אמרי׳ דנסדק כשר אלא אי עביד כהימנק וכ״ת והא אמרי׳ לקמן נחלקה התיומת פסולה ופי׳ בו דהיינו העלה האמצעי אלמא אע״ג דלא עביד כהימנק פסול תירץ בזה דכי פסלו בנחלקה התיומת היינו דוקא ברובה אבל מיעוטה לא מיפסל אלא דעביד כהימנק ומחמירין עוד לומר דכל שנחלק המתאם אפי׳ במיעוט פסול וכי שרינן נסדק בדלא עביד כי הימנק היינו בנסדק לרחבו ואין זה במשמע אלא שראוי לחוש ולהחמיר ואחרים פירשו דנחלק התיומת לאו בעלה האמצעי בלחוד קאמר אלא העלים הכפולים יש להן בגבן דבר שמחבר אותם ומתאימן ונקרא תיומת ואם נחלק רוב העלין ורוב כל עלה ועלה מהם באותו מקום פסול וכ״פ הרי״ף ולפ״ז אפשר דאפילו נסדק רובו או כולו של עלה האמצעי כשר אא״כ עביד כי הימנק ומקילין עוד לפי זה ואומרין דכי פסלינן בדיעבד כי הימנק היינו שהלולב עשוי כך מתחלתו כעין שני שדראות מקצת עלין כאן ומקצת עלין כאן אבל נסדק ראש העלין והשדרה ויכול לאגדו כה״ג נסדק מיקרי וכשר עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) כתב המגיד בשם הגאונים דמצוה מן המובחר ליקח לולב שאין עליו פרודות ולכאורה משמע מזה ממ״ש הטור ז״ל דרך הלולב כשיוצא מהדקל יוצא כולו עץ אחד כחץ ולאחר שגדל מעט נפתח מעט כו׳ דאפילו לקח כפות תמרים בעודו בעץ בלי חלק עליו כלל מהשדרה כשר אבל אינו מוכרע דנראה דלא מקרי לולב בלא עלין כמ״ש אח״כ דרך הלולב ואפי׳ שיוצא עלה א׳ כו׳ ומ״ש פרודות ר״ל שנפרד העלה עד שנחלק קצת זה מזה וק״ל וכן פרש״י פרודות ראשיהן נפרדין כענפי אילנות ואין מצומצמין בשדרה עם העלין של מטה מהן:
ול׳ נסדק אינו משמע כן כו׳ כתב ב״י ואינו קושיא כלל דרש״י לאו אנסדק קאי אלא לפרש דברי רב פפא שקאי אמשנה שכתוב בה סדוק פסול. פי׳ לדבריו כי שם בגמ׳ א״ר הונא נסדק כשר ופריך בגמ׳ ונסדק כשר והתניא לולב כווץ כפוף סדוק פסול א״ר פפא דעביד כהימנק ופירשו הא דקתני סדוק פסול לאו שנסדק ראשי עליו או שדרה אלא דעביד כהימנק של סופרים שיש לו שני ראשים ראשו א׳ מפוצל כך גדול הלולב כו׳ והנה הקשה ב״י שפיר כיון דהאי פסול דהימנק הוא פי׳ סדוק דקתני בברייתא ול׳ סדוק שפיר משמע שהיה סדוק מתחלת ברייתו כמו אינך דקתני בהדיה דהיינו כווץ ועקום וכפוף מיהו יש ליישב דברי רבינו מדמצינו שהתלמוד הקשה ונסדק פסול והתניא כו׳ ש״מ דס״ל למקשן דהאי סדוק דברייתא פי׳ כמו נסדק דרב הונא ואם איתא שהתרצן השיב לו שאין פי׳ כדס״ד דמקשן הו״ל להשיב לא מאי סדוק דעביד כהימנק אבל מדהשיב סתמא דעביד כהימנק משמע ומוכח דהאי סדוק דברייתא פי׳ הוא נסדק כדס״ד דמקשן אלא שעביד כהימנק ולכך כתב רבינו נמי האי לשון נסדק כשר ואי עביד כהימנק כו׳ ר״ל האי נסדק ומש״ה הוצרך לומר לפי סברתו דשניהן איירי בנסדקו לאחר תלישתן וזה כשר וזה פסול האי טעמא משום דזה נסדק בראשו וזה נסדק באמצעיתו וק״ל:
(ב) ורי״ף פי׳ כו׳ אם נפרדו כו׳ עלין ברי״ף דף שמ״ו ע״א שכתב שם ז״ל בעי רב נחלקה התיומת מהו פי׳ התיומת גבא דהוצא דמתיים להו לב׳ צדי העלה ומשוינן להו חד כי כל א׳ וא׳ כפולה לשניים ותאומה מגבה ואם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד ואחד כשהוא כפול לשנים והתיומת שלהן קיימת כשר ואם נחלקה התיומת הרי הוא כאילו נפרצו העלין ופסול עכ״ל. והנה מדברי רבינו משמע שמפרש מה שכתב הרי״ף נפרדו ההוצין שנפרדו פני הוצא א׳ עלה שלו זה מזה דהיינו שהכפל נפתח מלפניו ולא משמע לי כן דא״כ אין כאן מקומו שהרי״ף בא לפרש פי׳ מלת תיומתא וא״כ למאי כתב זה דאם נפתחו ההוצין כו׳ בתוך המשך הפי׳ ואי לדינא קאמר אכתי לא הו״ל לכותבו אלא לאחר שכתב אם נחלקה התיומתא פסול שהרי זה הדין שאם נחלקה מלפניהם דכשר מדין תיומתא דפסול נשמע ועוד דל׳ הוצא פירושו שהכפל יחד נקרא כן וכ״כ ב״י בסימן זה. ואם כן הרי״ף שכתב ואם נפרדו ההוצין לשון רבים ע״כ לאו אכפל קאי דא״כ נפרדו דהוצא הו״ל למימר אלא נ״ל שמ״ש הרי״ף ואם נפרדו ההוצין זה מזה כו׳ ר״ל שהוא נשאר בכפלו לגמרי שנפרדו הוצא א׳ מחבירו דהיינו עלין של הלולב נפתחו זה מזה בפתיחה גדולה. והשתא א״ש המשך לשונו דשם לפני זה כתב הרי״ף הא דאמר במשנה נפרדו עליו כשר ר״ל שנפרדו ההוצין כעין פתיחת החריות ולא ניתק א׳ מחבירו כשר ואח״כ כתב הא דאמרינן בגמ׳ נחלקה התיומתא פסול פי׳ גבא דהוצא ר״ל דכפל של כל עלה ועלה מקרי כן ואח״כ כתב ואם נפרדו ההוצין כו׳ פי׳ דקשיא ליה הא תנן נפרדו עליו כשר וא״כ מאי איבעי ליה או איך פשוט ליה דפסול לזה קאמר דנפרדו עליו לא קאי אתיומו אלא שאם נפרדו העלין של הלולב דהיינו הוצין דכל עלה ועלה בכפלו נקרא הוצא כשר. אבל אם נחלקה תיומתן זה אבעיא לרב כפא ונפשטא דפסול רש״ל. וצ״ע דלקמן תרס״ז כתב דברי ר״נ כו׳ דאמר במערבא ג׳ בדין עלין לחין והתם פשוט דקאי אגב עולים אקינים וכן משמע שם ברא״ש וברמב״ם שס״ל כפי׳ הרי״ף ולא הזכירו מ״ש רבינו שנפרדו העלין מלפניהן ודו״ק וצ״ע.
(ג) ונסדקה השדרה עד העלין כו׳ לאפוקי בנקטם שאפי׳ נקטם מעט מהשדרה פסול:
(ד) והגאונים מפרשים עליו העליונים שדרכן כו׳ כתב ב״י נראה דמיירי בלולבים שהם כלים באמצע בשני עלים שכל אחד מהם כפול כדרך שאר עלין שבלולב והם נקראים הוצי ולפי מה שמצא ר״י בתשובת הגאונים צריך ששני הוצין כו׳ ולכאורה גם ל׳ רש״י שכתב רבינו הכי משמע שכתב שני עלין העליונים כו׳ ודו״ק:
(ה) ורי״ף פי׳ כו׳ ואם נפרדו פניהם זה מזה רי״ף ס״ל כפירש״י דנפרצו עליו דקתני היינו שנתלשו מעיקרן מהשדרה ונחלקה התיומת היינו שנפרדה כל עלה ועלה בגבה לשנים והגאונים והתוספות מפרשים דזה היינו נפרצו רוב עליו דקתני שם דפסול וכמ״ש רבינו בריש הסימן בשם התוספות ולכך הם מפרשים עליו העליונים כו׳:
(י) נסדק ראשו כשר כו׳ שם אהא דתנן נקטם ראשו פסול אמר רב הונא ל״ש אלא נקטם אבל נסדק כשר ונסדק כשר והתניא סדוק פסול אמר רב פפא דעביד כהימניק ופי׳ רש״י הא דקתני סדוק פסול דעביד כהימניק שגדל כך הלולב מתחלת ברייתו וכו׳ והקשה עליו רבינו דלשון נסדק אינו משמע כך כו׳ והשיב עליו הב״י דרש״י לאו אנסדק קאי אלא אסדוק ולישנא דסדוק מתחלת ברייתא משמע ואני אומר שדברי רבינו ישרים וברורים לפי דעתו שדקדק בדברי רש״י דמדפי׳ שתחלת ברייתו היתה כך דאלמא שאם לא היתה תחלת ברייתו כך אינו פסול אף על פי שנסדק עד שנפתח כהימניק מאחר שיכול לאגדו דכה״ג נסדק מיקרי וכשר וכיש מקילין שהזכיר הר״ן וא״כ ודאי קשה לפי זה מאי קא קשיא לן ארב הונא דמכשיר בנסדק מדפסיל בברייתא בסדוק הרי אינו פוסל בברייתא אלא בסדוק מעיקרא מתחלת ברייתו ולא איצטרכי׳ כלל לפירוקא דעביד כהימניק דשפיר איכא לחלק בין נסדק לסדוק אלא ודאי דס״ל לתלמודא דנסדק נמי פירושו מתחלת ברייתו ומ״ה איצטריכא לפירוקא דאינו פסול אף מתחלת ברייתו אא״כ דעביד כהימניק ועל זה דקדק רבינו דלשון נסדק אינו משמע דאיירי בסדוק מתחלת ברייתו דא״כ הול״ל לולב שגדל סדוק וכו׳ אלא מיירי שנסדק באמצעיתו אחר ברייתו וס״ל לתלמודא דה״ה נמי אם היה כך מתחלת ברייתו דכשר דאין חלוק וקשיא לן מברייתא דפוסל בסדוק ופריקו דהא דפסול היינו כהימנק כלומר שנפתח הסדוק וממילא אף בנסדק אחר ברייתו נמי פסול אם נפתח כהימנק דאין חלוק בין נסדק לסדוק אלא בין עביד כהימנק ללא עביד כהימנק ודו״ק. ומיהו נ״ל ליישב דברי רש״י ממה שפי׳ אעביד כהימניק שתחלת ברייתו היתה כך וכו׳ לא היתה דעתו לומר שאם לא היתה כך תחלת ברייתו דכשר אעפ״י שנפתח כהימנק כמו שהבין רבינו מפירושו דפשיטא דאין חלוק בין נסדק לסדוק כל עיקר אלא בין כהימנק ללא כהימנק אלא לפי שרש״י בא לפרש דהא דקתני סדוק פסול לאו שנסדקו ראשי העלין או שדרה בלא שנפתחו אלא דוקא דעביד כי המניק הוא דפסול לכך נקט בלשונו דפירושו דסדוק היינו שגדל כך הלולב מתחלת ברייתו דלישנא דסדוק מתחלת ברייתו משמע אבל ודאי דלענין דינא לאו דוקא מתחלת ברייתו דה״ה בדעביד כהמניק אחר תחלת. ברייתו נמי פסול:
(יא) נחלקה התיומת פסול שם בעיא דרב פפא ופשטינן לה מדריב״ל ופסקו הפוסקים כאיכא דאמרי דנחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול:
(יב) ומ״ש ופירש״י שני עלין העליונים וכו׳ כתבו התוס׳ בפרק הגוזל קמא (ד׳ צ״ו) דמתוך פי׳ רש״י משמע דווקא שנחלקה השדרה כ״כ שנראים העלין העליונים חלוקים ומפוזרים זה מזה לגמרי אבל בחלוק מועט שנחלקה השדרה לא מיפסל אבל ר״י כתב די״מ דאפילו בחלוק מועט שנחלקה השדרה מיפסל ע״ש ואיכא לתמוה אפרש״י כיון דאסיקנא בסמוך דסדוק דברייתא דפסול היינו שנסדק באמציעיתו עד שנפתח והיינו נחלקה התיומת לפי פי׳ רש״י ואם כן מאי קמבעיא ליה תו לרב פפא בנחלקה התיומת הא דקתני בברייתא דפסול ויש לומר דההיא דעביד כהימנק מיירי שנסדק גוף השדרה עם העלין שלמטה מן השדרא אבל שני עלין האמצעיים לא נחלקו אבל נחלקה התיומת היינו שנחלקו שני עלין האמצעיים זה מזה וכן כתב רבינו ירוחם להדיא. והבית יוסף כתב כך בשם ה״ר ירוחם אנסדק דכשר וטעות נזדקר לפניו דודאי לפי פירוש רש״י בחלוק מועט שנחלק השדרה לא מפסיל אפילו נחלקו שני עלין העליונים כדפרישית ואין חולק על זה משום מחבר עיין שם:
(יג) ומ״ש והגאונים מפרשים עליו העליונים כו׳ פי׳ דמיירי בלולבים שהם כלים באמצע בב׳ עלים שכל עלה מהם כפול כדרך שאר עלין שבלולב ואותן ב׳ עלין העליונים דרכן להיות מחוברין ודבוקים ממש בלי פירוד כאילו הם גוף אחד ואם נפרד אותו הדיבוק ברובן עד שנראין כשנים זהו נחלקה התיומת ופסול אעפ״י שלא נחלקו בגבן כל עיקר וכתבו התוס׳ בפרק הגוזל קמא והרא״ש בפ׳ לולב הגזול שלפי פי׳ זה לא נמצא לולב כשר בשלנו כי אינן נמצאים בארצינו שיהיה להם תיומת בענין זה וי״ל שאינו פסול אלא אם כן שהיה מתחלה בענין זה ונחלק לשתים שנשתנה מברייתו:
(יד) ומ״ש ורי״ף פי׳ על עלי הלולב שהם כפולים וכו׳ כלומר כשנחלקו ונפרצו העלין כ״א לשנים מצד פניהם אבל התיומת שלה קיימת ועדיין מחוברין בגבן כשר ופי׳ זה כתבו גם הסמ״ג בשם ר׳ חננאל וה׳ המגיד כתב שכך הכריע הרמב״ן מן הירושלמי. ולענין הלכה נקטינן כהרי״ף וכר׳ חננאל והרמב״ם והראב״ד והרמב״ן אלא שראוי לאסור בנחלקו בעלין העליונים ודיבוקן וחיבורן כפי׳ הגאונים ובלולבים שלנו נמי שמתחלת ברייתו אינן מחוברין מ״מ אם הלולב כלה בעלה א׳ בלבד ונחלק אותה עלה בתיומתו ברובו או אם כלה בשני עלין ונחלקו שניהן בתיומתן ברובן או אפילו עלה א׳ נחלקה בתיומתו ברובו נמי פסול דהא אמר ריב״ל נחלקה התיומת נעשה כמי שניטל׳ התיומת ופסול וכי היכי דבניטלה התיומת כתבו התו׳ והרא״ש לחד תירוצא דפסול אפילו בניטלה אחד מן התיומת ה״נ בנחלק פסול כמו בניטלה דהכי משמע מדתלי נחלקה בניטלה וקאמר דנעש׳ כניטל׳ משמע דדיניהם שוה נ״ל. גם ה״ה כתב שיש מי שפי׳ דעלה העליון שבכולה שנחלקה תיומתו פסול והיינו דוקא ברוב עלה ולא במיעוטו וכ״כ הר״ן לפי סברת המחמירין וע״ש וכתב עוד שיש מחמירין אפילו נחלק התיומת במיעוט ואין זה נכון אלא שראוי לחוש ולהחמיר ועוד האריך עיין עליו ועיין בהג״ה בסמ״ק ובתרומת הדשן:
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ג׳
(יב) ברייתא שם ל״ב וכדמפרש רב פפא וכפירוש רמב״ם בפ״ח
(ח) אם נתרחקו כו׳ – גמרא אר״ח ל״ש אלא נקטם אבל נסדק כשר ונסדק כשר והתניא לולב כפוף סדוק פסול אר״פ דעביד כהימניק פירש״י נסדק נסדקו ראשי העלין א״ר פפא הא דקתני פסול לאו שנסדקו ראשי עלין או שדרה אלא דעביד כהימנק וכתב הטור פי׳ כל שיש בו שני ראשין ופירש״י שתחלת ברייתו היתה כך שיש לו ב׳ שדראות מחצית עליו לכאן ומחצית עליו לכאן ולשון נסדק אינו משמע כך דא״כ הל״ל לולב שגדל סדוק כי היכי דאמר לולבא דסליק בחד הוצא אלא מיירי שנסדק באמציעתו עד שנפתח עכ״ל ותמה ב״י דהא רש״י לאו אנסדק קאי אלא אסדוק דברייתא דהא ר״פ אברייתא קאי דקתני סדוק ומשמע מתחילתו כמו כפוף עכ״ל ולכאור׳ ודאי אין הצלה לדברי הטור מהשגה זו שמפורש כן תו קשה לי על הטור למה לא הקשה עדיפא מזה דהיינו ל״ל לר״פ לחלק בין כהימנק או לו ה״ל לתרץ נסדק מיירי שלא בתולדה וסדוק מיירי בתולדה ומה לו לטור להביא ראיה דנסדק לא מיירי בתולדה הא גם אם אפשר לפ׳ בתולדה מ״מ ודאי יש אפשר גם שלא בתולדה ככל נסדק דעלמא וא״כ ה״ל לתרץ בקיצור ונ״ל לישב דברי רבינו הטור דלרש״י ודאי העיקר תי׳ בחילוק בתולד׳ או לא בתולדה ומ״ה אר״פ דעביד כי הימנק ולא אמר בקיצור כהימנק אלא להורות דנעשה בתולדה כן ולא על צד המקרה אלא שכך היתה ברייתו כמו שעושין כל הימנק ומ״מ פסול מה שאין כן בנסדק מאליו אפשר לתקנו ע״י אגד וכן הביא הר״ן בשם אחרים והוקשה לטור דכיון דאמר המקשן ונסדק מי כשר משמע שרוצה להוכיח דאפי׳ נסדק פסול ור״פ הסכים לסברא זו דנסדק פסול אלא דיש לחלק איזה נסדק פסול דהיינו כי הימנק זהו הנסדק הפסול דאל״כ הל״ל ש״ה דעביד כהימנק אלא ודאי דגם התם מיירי בנסדק כמ״ש המקשן אלא דבנסדק יש חילוק וכן ברי״ף ורא״ש נקטו נסדק כשר ואי עבד כהימנק פסול משמע דעל נסדק קאי ואמר דאי נסדק ועביד כהימנק ועי״ז הקשה הטור דנסדק א״א לפרשו כנסדק בתולדה דא״כ הל״ל גדל סדוק אלא ודאי דלא מיירי כאן כלל בתולדה אלא אידי ואידי שלא בתולדה אלא דבנסדק באמצע ולא נפתח למעלה כהימנק כשר אבל נסדק ונפתח למעלה פסול כנ״ל בהאי מלתא.
(ט) ואפי׳ לא נחלק התיומת – פי׳ שלא נסדק העלה האמצעית עד השדרה מ״מ פסול אם אותו הסדק מרחיב השני ראשי הסדק עד שנראים כשנים והייני כהימנק דאיתא בגמ׳.
(ז) לא נחלקה התיומת. רק העלין שאצל התיומת העליונה:
(ח) התיומת – רק העלין שאצל התיומה העליונה:
(יט) ס״ז ואפי׳ לא כו׳ – ר״ל קו׳ הרשב״א הנ״ל בס״ג דבשלמא לפסק ש״ע שם דמפרש ברוב העלין ל״ק אבל לפימ״ש בהג״ה אמר כאן ואפי׳ כו׳ בענין וכמ״ש הרשב״א דנחלקה דוקא ברובו וכאן פי׳ מקצתו וכ״ש לפירש״י שפי׳ בכולו ולפי׳ המחמירין אף במקצתו צ״ל כתי׳ שנסדקה לרחבו כנ״ל שם:
(ב) ט״ז סק״ב דלשון נדלנדלו וכו׳. הוקשה לו דלשון דלדול ביאורו עקירה ואם כן כשכתב המחבר שנדלדלו היינו שנעקרו מחיבורן וכמ״ש הט״ז סק״א ואם כן מאי כתב רמ״א דהיינו וכו׳ וכל שכן אם נעקרו הלא המחבר בנעקר מיירי ותירץ הט״ז דלשון דלדול פירושו ג״כ פירוק ממקום שכיבתן על השדרה אף שחיבורן לא נפרק וכמ״ש המ״א ואי תיקשי לך מ״ש הט״ז בריש סק״ב ולא נדלדלו פירושו ולא נעקרו כו׳ המעיין בב״י א״ש כי ביאר שם דחריות אין הכוונה שנושרים מחיבורם אלא שהעלים מתפרדים ומתרחקים הרבה מהשדרה ועודם מחוברים בעיקרם לשדרה אלא שמקום חיבורם מתקשה כעץ עד שא״א לחבר העלים על הגוף אפילו ע״י אגודה ומפני שא״א לחברם קרי להו נושרים עכ״ד ולכן הט״ז בסק״א הוקשה לו מאי ולא נדלדלו הרי נדלדלו ממקום שכיבתן שהרי נתפרדו לזה פירש ולא נעקרו ר״ל דאע״פ שנתפרדו מ״מ מקום חיבורן לא נתקשה ואפשר עדיין לאוגדם ומקרי לא נעקרו. וכאן שכ׳ המחבר נדלדלו היינו אף שמחוברין אלא שמקום החיבור נתקשה וא״א לאוגדן וז״ש רמ״א דהיינו שאין עולין עם השדרה ר״ל שא״א לאוגדן עם השדרה מש״ה קרי נדלדלו אף שלא נעקרו מחיבורן וזהו שסיים המ״מ העתיק בט״ז אבל כל שעולין עמה מאליהן ר״ל שיכול לאוגדן עם השדרה כי לא נתקשה מקום חיבורן כשרה:
(ג) שם פי׳ שכל שעליו תלויות. ר״ל מה שהכשיר המ״מ בתלויות למטה ויכול לאגדן עם השדרה ע״ז סיים שמן המובחר שלא ליטלן אבל באינ׳ תלויות למטה אלא שקצת כו׳ דהיינו נפרדו עליו ששנינו במשנה דכשר אפילו מן המובחר ליכא ביה:
(ד) סק״ד אותה הוצא העליון וכו׳ עלה של לולב בברייתא קורא הוצא והוא מלשון ענף ולפי שעלי הלולב גדולים וכפולים קרי לי׳ בלשון ענף:
(ה) שם אבל אצלינו נמצא הרבה פעמים כמין דבר אדוק בלולב כצ״ל:
(ו) שם בשני הוצין וניחא. שיצאו שני הוצין ממקור אחד ויהיו שוין אלא דרך הלולב להיות כולם באמצע בהוצא אחד שהוא עליון מכולם:
(ז) שם א״צ דבוק כ״א בשדרה וכו׳ ר״ל שלא יהיה איזה חילוק סדק בגוף השדרה עד שמחמתה נתרחקו שני ההוצין זה מזה:
(ח) שם משמע שהם עצמם נמצאים וכו׳. ר״ל שיהיה הלולב כלה בשני הוצין:
(ט) שם האחד מצד דבוקם וכו׳. ר״ל לא שכלה בשני הוצין אלא שהוצא אחד הוא עליון מכולם אלא שהוא ושכנו דבוקים וזהו פי׳ הראשון שבתוס׳:
(י) שם וכתבו עוד התוספות והרא״ש אחר פירוש הגאונים פי׳ ה״ג כנ״ל:
(יא) שם דכל הוצא שהוא כפול. נ״ל דלא מיירי בה״ג בהוצא מיוחד שהוא העליון כפי׳ ר״י אלא בכל הוצא והוצא מיירי וזה ודאי דבחלוק הוצא אחד ליכא קפידא אלא מיירי ברוב כל עלין:
(יב) ש״ע ס״ז נסדק ר״ל נסדק ראשו וקאי אסעי׳ הקודם דמיירי בנקטם ראשו ואהא אמר כאן דין נסדק ראשו דכך הוא מקור הדין בגמרא הובא בט״ז דאהא דתנן נקטם ראשו פסול אמר לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר אא״כ עביד כהימנק דהיינו שנתרחקו סדקיו עד שנראה כשנים וממילא להמחבר בסעיף הקודם דמיירי ברוב עלין מיירי נמי הכא ברוב עלין ועלה עליונה ס״ל להמחבר בס״ג דאין לה חומרא יותר משאר עלים וקשה איך מכשירין הנסדק הא הו״ל נחלק התיומת בס״ג ויש לומר דהתם לא מיפסל אלא ברוב כל עלה ועלה וכמבואר בטור והכא בנסדקו מעט מש״ה אינו פסול אלא כהימנק כ״ו להמחבר ולרמ״א בסעיף הקודם דמיירי בעלי האמצעית ועליה אמרינן דנסדק דלא כהימנק כשר וקשה הא הו״ל נחלק תיומא בס״ג לרמ״א ולכן כתב רמ״א דמיירי שלא נחלקה בענין שיפסל והיינו כפי׳ הט״ז נסדק מעט דכשר וכהימנק פסול וכ״כ בהדיא הר״ן הובא בב״י אבל מה שפי׳ המ״א תמוה דהא לשטת רמ״א דין נקטם ודין נסדק הכל מיירי בעלה העליונה (ויש לפלפל בזה ממ״ש ר״י על פי׳ רש״י הובא בכ״י ואין כאן מקומו להאריך) גם לשון רמ״א לא משמע כהמ״א מדכ׳ בענין שיפסל וק״ל והעיקר כהט״ז:
(יג) שם כהימניק הימניק פירש״י שם שגידולו של לולב סדיק כמין ב׳ שדראות אבל נסדקו ראשי עלין כשר ע״ש. ודע שני פירושים של ר״י הן לדעת ב״י והן לדעת התוס׳ לא הובא כלל בש״ע דלא חיישי׳ להו אולי משום דלא שכיחי כמ״ש התוס׳ לכן לא הביאו אבל אי אתרמי חיישי׳ להו ולמעשה נראה להחמיר:
(יד) סק״ז דקטימא סדוק וכפוף פסול. כפוף נתבאר בסוף סי׳ זה:
(טו) ט״ז סק״ח למעלה כהימנוק כשר וכו׳. הכוונה כדברי מחבר דאם נסדק באמצע ולא נפתח למעלה אז לא נתרחקו זה מזה משא״כ כשנסדק למעלה ונתרחקו פסול:
(טז) סק״ט השדרה וכו׳. לכך פסק רמ״א ס״ג דבעי עד השדרה ולהאומרים שם עד טפח או כזית הובא בט״ז שם ממילא כאן מיירי בנסדק פחות מכזית ואפ״ה בהימניק פסול וממילא ה״ה לרמ״א דמצריך שם עד השדרה מ״מ לא מצינן ליה שיחלוק בהימנ״ק כל שהוא דלא מפשינן בפלוגתא ותו דאיזה שיעור נאמר בו אע״כ לכ״ע הימנ״ק פסול בכל שהוא וכן מבואר בר״ן שהובא בע״ז סק״ז דסדוק כ״ש פסול ומודה ליה הט״ז שם בהימנ״ק ע״ש. כתבתי כ״ז שהעולם אין מדקדקים ובראותם נחלק התיומת דהיינו עלה העליונה מעט בראשה מכשירין וכשהוא פחות מטפח אומרים דכשר לכ״ע וטועים הם כי ע״פ הרוב כשנחלק בראשה אפילו מעט נתרחקו נעשו כהימנ״ק וזה לשיטת רמ״א פסול מדינא ושיטת רמ״א הוא העיקר כמ״ש הט״ז סק״ד בשם תה״ד ואין בזה הכשר זולת לשטת המחבר דתלוי ברוב עלין לכן צריך להשגיח ע״ז:
(יז) מ״א סק״ה וליכא לספוקי דליכא לספוקי אי כשר או לא לפי שאינו מצוי כלל ואיפכא הוא דיש ספק ביבשו עלין לבד ולא שדרה דיש מכשירין וכיון דאנן פוסלין בעלין לבד לא היה צריך רמ״א להגיה או שדרתו דהא אינו מצוי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לא) אם נתרחקו וכו׳ – היינו אפילו לא היו כן בתולדה רק אח״כ:
(לב) ואפילו לא נחלקה התיומת – פי׳ שלא נסדק העלה האמצעי עד השדרה ואפילו נסדק רק מקצתו שמחמת נחלקה התיומת דעת הרבה אחרונים שאין לפסלו מ״מ כיון שנתרחב הסדק עד שנראה כשנים פסול ויש ליזהר הרבה בזה:
נסדק אם נתרחקו וכו׳ – דע דלדעת המחבר בס״ג בענין נחלקה התיומת דדוקא ברוב עלין יהיה קאי הדין זה על רוב העלין וקמ״ל דאף דשם מבואר בפוסקים דוקא אם החלוקה היה ברוב כל עלה ולא במקצתה דוקא אם לא ניכר החלוקה שהיו סמוכין זה לזה משא״כ אם נתרחקו הסדקין עד שנראו כשנים פסול וכן מבואר בלבוש ובלבושי שרד והרמ״א דצייר על העלה האמצעי קאי לשיטתו שהעתיק שם דעת הי״א אמנם לדעת המחבר בס״ג אף אם נחלק העלה האמצעית בכולו או ברובו עד דעביד כהימנק אפשר דכשר דאין לו שום יתרון כלל משאר עלין וכן משמע בלבושי שרד אמנם מדברי הר״ן סוף ד״ה אמר רב הונא משמע קצת שיש להחמיר בזה וצ״ע. ודע עוד דמה שתפס הח״א לדברי הט״ז שכתב דכונת הר״ן מה שהחמיר בנחלק העלה האמצעית במיעוטו היינו דוקא כשהיה עכ״פ טפח והשיג עליו דהר״ן כתב בהדיא סוף ד״ה נקטם ראשו וז״ל וכן מה שאמרו בברייתא בגמרא לולב הכפוף סדוק בעלה זה אמרו ומשמע דפסלינן בכל דהוא לפי שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג דאמרינן בגמרא דאפילו כל שהוא פסול בו עכ״ל לענ״ד לא עיין הח״א בט״ז סק״ז ובלא״ה אפילו אם נאמר דהח״א ס״ל דברי הט״ז שם לדוחק דהר״ן דכתב כל שהוא משמע דאכולהו קאי מ״מ אין לתפוס עליו דהלא מסקינן בגמרא על האי ברייתא דסדוק דמיירי בדעביד כהימנק דהיינו כשני ראשים ובודאי כשנראו כשני ראשים אפילו אם נסדק רק מעט מן המעט אם נתרחקו הסדקין עד שנראו כשנים גם לדברי הט״ז פסול וכ״כ בלבושי שרד ובזה יהיה מיירי הר״ן והט״ז מיירי היכא דהסדקין סמוכין זה לזה. ותדע דהריטב״א בחידושיו לשונו ממש שם כדברי הר״ן [ובודאי דברי הר״ן נובע בזה ובכמה מקומות ממנו] וז״ל שם וכן כל הפסולין יבש וסדוק כהימנק וכיו״ב שעשו אותו כחוטמו של אתרוג שכל הפסולין פוסלין בו במשהו וכו׳ הרי דכתב בהדיא בסדוק כהימנק ובודאי גם דברי הר״ן כונתו באופן זה דוקא. והנה הט״ז בסק״ז שכתב דלא סיים כן הר״ן לפסול דומיא לאתרוג אלא בנקטם ראשו דהא בסדוק אמרינן דכל שלא נסדק כהימנק כשר הוא מחמת שהיה קשה לו הדמיון לאתרוג משמע לכאורה בכל גווני וזה אינו באמת לפי מה דקי״ל דכל שלא נסדק כהימנק כשר וע״כ דחק עצמו דקאי רק אנקטם אבל אם נאמר כדברינו דהר״ן קאי רק אהיכי דעביד כהימנק וכמו שמסיק הגמרא דהברייתא דסדוק מיירי בעביד כהימנק י״ל דדברי הר״ן קאי אנסדק ג״כ וכמו שכתב הריטב״א. סוף דבר בין לדברי הט״ז סק״ז ובין לדברינו אין לתפוס מדברי הר״ן על מה שפסק בסק״ה דדוקא בנחלק כשיעור טפח:
(מח) [סעיף ז׳] נסדק אם נתרחקו שני סדקיו וכו׳ להמחבר בסעי׳ הקודם דמיירי ברוב עלין מיירי נמי הכא ברוב עלין ועלה העליונה ס״ל להמחבר בסעי׳ ג׳ דאין לה חומרא יותר משאר עלין. וקשה איך מכשירין הנסדק הא הו״ל נחלקה התיומת בסעי׳ ג׳ וי״ל דהתם לא מיפסל אלא ברוב כל עלה ועלה וכמבואר בטור והכא בנסדקו מעט משו״ה אינו פסול אלא כהימנק (ר״ל נראין כשניראשין) כ״ז להמחבר. ולרמ״א בסעי׳ הקודם דמיירי בעלה האמצעי ועליה אמרינן דנסדקו דלא כהימנק כשר וקשה הא הו״ל נחלק התיומת בסעי׳ ג׳ לרמ״א ולכן כתב רמ״א דמיירי שלא נחלקה התיומת בענין שיפסל והיינו כפי הט״ז שנסדק מעט דכשר וכהימנק פסול. וכ״כ בהדיא הר״ך הובא בב״י. לב״ש. וכ״כ הלבוש לפרש סעי׳ זה דנסדק על העלין יעו״ש. והגם דיש מפרשים נסדק על הלולב בעצמו כמ״ש בטור וב״י מ״מ כיון דיש מפרשים כך כתבו כן כדי ליישב דברי הש״ע ומור״ם עם הסעיפים הקודמין:
(מט) שם. נסדק אם נתרחקו בני סדקיו וכו׳ היינו אפי׳ לא היו כן בתולדה רק אח״כ. מהר״ם ן׳ חביב בס׳ כפות תמרים דף ל״ב ע״א. מ״ב או׳ ל״א:
(נ) שם הגה. ואפי׳ לא נחלקה התיומת וכו׳ פי׳ שלא נסדק העלה האמצעית עד השדרה מ״מ פסול אם אותו הסדק מרחיב השני ראשי הסדק עד שנראים כשנים והיינו כהימנק דאיתא בגמ׳ ט״ז סק״ט. ולפי המחמירין אף בנסדק במקצתו צ״ל כפי׳ שנסדק לרחבו. ביאורי הגר״א. והוא הפירוש שכתב הר״ן והובא בב״י יעו״ש ומ״ש המ״א סק״ז לפרש בדברי הגה הנז׳ כתב עליו הלב״ש שם שהוא תמוה יעו״ש:
(נא) ואם נסדקה השדרה תחת עלה זה העליון דהיינו ממקום שעליה יוצאים ולמטה אם נתרחקו שני צידי הסדק זה מזה עד שיראו כשנים פסול לפי שחסרונו נראה וניכר שאינו תם ושלם. ר״ז או׳ י״ב:
(כט) עד שֶׁיֵּרָאוּ כִּשְׁנַיִם – העלה העליון נפתח, ונוצר רווח ניכר בין שני חלקי העלה, לכן נפסל הלולב.
(ל) מכח נחלקה התיומת – הרמ״א בא להסביר את דברי המחבר. כי לעיל בסעיף ג׳ ראינו, שאם נחלקה התיומת, הלולב פסול. ומה חידשה לנו איפה, הלכה זו. ביאר הרמ״א, שבנחלקה התיומת, צריך רוב העלה להפתח, כדי לפסול, אפילו שהלולב נראה עדיין כלולב אחד. אבל במקרה ונסדק, הוא יפסל אפילו אם חלק מועט מן העלה סדוק. כי הסדק ניכר לעין, ורואים כמין מזלג בראש העלה, ואין זה קרוי לולב1.
1. מאחר והלולב קרוי כָּפֻת, כפי שהקדמנו בתחילת הסימן, שהתורה תיארה אותו כך, על שם עליו המחוברים.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ח) יֵשׁ לוֹ כְּמִין קוֹצִים בְּשִׁדְרָתוֹ, אוֹ שֶׁנִּצְמַת וְנִכְוַץ, אוֹ שֶׁהוּא עָקֹם לְפָנָיו שֶׁהֲרֵי שִׁדְרוֹ כְּגַב בַּעַל חֲטֹטֶרֶת, פָּסוּל; וְכֵן אִם נֶעֱקַם מֵאֶחָד מִצְּדָדָיו, פָּסוּל; אֲבָל אִם נֶעֱקַם לַאֲחוֹרָיו, כָּשֵׁר, שֶׁזּוֹ הִיא בְּרִיָּתוֹ.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ג׳
(יב) נחלקה התיומת פסול (שם) בעיא דאיפשטא וכבר כתב רבינו דברי המפרשים בזה ואע״פ שלא נתבאר בדברי הרי״ף והרמב״ם שיעור העלים שתחלק התיומת בהם ויפסל הלולב כבר כתב ה״ה שפיסול זה אינו אלא ברוב העלין ולא במיעוטן וגם הרא״ש כתב על פי׳ הרי״ף וברוב עליו מיירי והאי נחלקה הוא ברוב כל עלה ועלה וכ״ה דעת רבינו והתוספות כתבו בהגוזל קמא (צו.) מצא ר״י בתשובת הגאונים אותו הוצא העליון בראש הלולב שאין הוצא למעלה ממנה והוא כשני הוצין דבוקים זה בזה ונקראין תיומת וכ״מ מתוך ה״ג שרוצים לפרש כן ולדבריהם לא ימצא לולב כשר כי בטורח נמצאים אותם שיש להם תיומת כזה אפילו אחד בת״ק וי״ל שאף לדבריהם אין פסול אלא שהיה מתחלה כענין זה ונחלק שנשתנה מברייתו ובקונדרי׳ פי׳ נחלקה התיומת שני עלים עליונים וכו׳ מתוך פירושו משמע שנחלק׳ השדרה כ״כ שנראים העלים העליונים חלוקים ומפוזרי׳ זה מזה ועוד אור״י די״מ שכל עלי הלולב כפולים כל א׳ לשנים ויש בראש הלולב בסוף השדרה שני עלין היוצאין ממנה שכל א׳ כפול לשנים כשאר עלי הלולב ואותן שני עלין היוצאים מראש השדרא נקראין תיומת ואהנהו בעי נחלקה התיומת מהו אם נחלקו זה מזה דהיינו קצת מהשדרה ומיהו אין רוב הלולבים נמצאים בענין זה ומ״מ י״ל דאי משתכח כה״ג תיומת ונחלקה מהו עכ״ל ונראה דמיירי בלולבים שהם כלים באמצע בשני עלים שכל עלה מהם כפול כדרך שאר עלין שבלולב והם נקראים הוצים ולפי מה שמצא ר״י בתשובת הגאונים צריך ששני הוצין אלו יהיו דבוקים ממש בלי שום פירוד כאילו הם גוף אחד וזה דבר שאינו נמצא בארצם אבל אצלנו נמצא הרבה פעמים כמין דבר אדום בלולב מצד פניו שהוא מחבר שני הוצים אלו ונראה כל ראש הלולב כאילו הוא עץ בלי שום פירוד ולפי׳ האחרון שכתב ר״י א״צ ששני הוצין אלו יהו דבוקים זה בזה כאילו הם גוף א׳ אבל צריך שיהו סמוכים זה לזה כמשפט׳ שהם נראים כשנים אלא שאין ביניהם חילוק כלל אבל אם נחלק הוצא זה מחבירו דהיינו ע״י שנתחלק קצת מהשדרה פסול ומיהו בחילוק מועט שתחלק השדרה מיפסל ודלא כרש״י דמצריך שתחלק השדרה כ״כ שנראים העלים העליוניה חלוקין ומפוזרים זה מזה לגמרי ומ״ש אין רוב הלולבים נמצאים בענין זה היינו לומר דהרבה לולבים אינם כלים באמצע בשני הוצים אלא בהוצא אחת לבד וקשיא להו דבעי בדבר שאין רוב הלולבים נמצאים באותן ענין להיותם כלים באמצע בשני הוצים וניחא להו דאע״פ שרוב לולבים אינם נמצאים בענין זה בעי להנך דמשתכחי והרא״ש כתב בפרק לולב הגזול מה שמצא ר״י בתשובת הגאונים וכתב ג״כ פרש״י ופי׳ הרי״ף והרמב״ם ולא הכריע וה״ה כתב יש מי שפירש נחלקה התיומת פסולה העלה העליון שבכולן וכבר הכריע הרמב״ם מן הירושלמי כפי׳ ההלכות ורבינו ואף לדברי אותם מפרשים אין הפיסול אלא ברוב העלה ולא במיעוטו עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) יש לו כמין קוצים כו׳ שם ברייתא קווץ פסול ופי׳ רש״י שיוצאין בשדרה שלו כמין קוצים והערוך פי׳ שהוא ענין כווץ וצמית׳. ורבינו כתב שני הפירושי׳. ובעקום אמרינן בגמרא דלפניו פסול ולאחריו כשר ובצדדין איכא תרי לישני ופסקו הפוסקים כלישנא דמחמיר ופסול:
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ג׳
(יג) שם בברייתא
(יד) כאוקימתא דרבא שם
(טו) כלישנא קמא דר׳ נחמן שם ולחומרא
(כ) ס״ח יש לו כו׳ – כפירש״י שם:
(כא) או שנצמת כו׳ – כפי׳ תו׳ ורא״ש שם בש׳ הערוך. והרשב״א כ׳ קווץ כפירש״י וי״ג כווץ ובפי׳ תוס׳ שניהם פסולין מספיקא והרי״ף גורס שניהם קווץ כווץ.
(כב) ודוקא כו׳ – כמ״ש אבל לאחריו ברייתי׳ וה״ה כאן שדרכן כן וז״ש כמו שדרך כו׳: אבל הרשב״א כ׳ שראש העלה העליונה אפי׳ כפוף כ״ש מיפסיל וכן כל הפסולין יבש וסדוק כי הימנק וכיוצא בהם שעשו אותו כחוטמו של אתרוג שכל הפסולין פוסלין בו במשהו לפי שאינו הדר וכן כאן בראש העלה העליונה וז״ש נקט׳ ראשו וכנ״ל בס״ו וכ״כ הר״ן וכמש״ל שכל מ״ש בלולב קאי אעלין ולא אשדרה שלא כדעת הראב״ד:
(ה) (ס״ח בש״ע) אבל אם נעקם לאחריו כו׳ וכ׳ מח״ב בשם מע״ו הרב ז״ל בספר גט מקושר דלכתחלה יש ליזהר שלא יהיה עקום כלל לצאת מידי ספק אך היכא דלא אפשר יש להקל בעקום לאחריו שעינינו הרואות שהוא דרך ברייתו ע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לג) או שהוא עקום – כמגל [גמרא]:
(לד) לפניו – דהיינו הצד שכנגד השדרה ונעשה שדרתו כגב חטוטרות:
(לה) שהרי שדרו – נקרא בשם זה יען שהוא כשדרו של בהמה שהחוליות והצלעות מחוברות בה מכאן ומכאן ואף זה עליו מכאן ומכאן ואמצעה חלק ועולה כמקל [רש״י]:
(לו) פסול – שאין זה הדר:
(לז) לאחוריו – שנעקם ונכפף לצד השדרה:
(נב) [סעיף ח׳] או שהוא עקום וכו׳ דומה למגל. סוכה ל״ב ע״א:
(נג) שם. או שהוא עקום לפניו וכו׳ לצד שכנגד השדרה. שדרה זהו צד העשוי כשדרה של בהמה שהצלעות והחליות מחוברין בה מכאן ומכאן ואמצעה חלק ועולה כמקל. רש״י שם:
(נד) שם. או שהוא עקום לפניו וכו׳ היינו שעקום אמצעיתו לפניו עד שנעשית שדרתו כגב בעל חטוטרת. לבוש. ר״ז או׳ י״ח. ח״א כלל קמ״ט או׳ י״ג:
(נה) שם. פסול. שאין זה הדור. לבוש. ר״ז שם. מ״ב או׳ ל״ו. משמע הא אם יכול לתקנו להעביר עקמימותו ולישרו ע״י מכבש וכדומה כשר. וכ״כ הלק״ט ח״ב ססי׳ רכ״א:
(נו) שם. אבל אם נעקם לאחריו כשר. דהיינו ששדרתו נעקמה ונכפפה באמצעיתה לצד פניו כשר. ר״ז או׳ י״ט:
(נז) שם. אבל אם נעקם לאחוריו כשר. טוב ליזהר לכתחלה שלא יהיה עקום כלל לצאת לידי ספק לכ״ע אכן היכא דלא אפשר אין להחמיר בעקום לאחוריו כיון דעינינו רואות שהוא דרך ברייתו. גט מקושר בביאור לתוספי הרא״ם לה׳ לולב דף ק״ך ע״ד. מחב״ר אות ד׳ שע״ת. ולענין אתרוג עקום או כפוף עיין לקמן סי׳ תרמ״ה או׳ קכ״ה:
(לא) כְּמִין קוֹצִים בְּשִׁדְרָתוֹ – המכערים את הלולב, ומאבדים את יפיו, לכן ייפסל. אם יקצצו את הקוצים, יחזור הלולב לכשרותו.
(לב) שֶׁנִּצְמַת וְנִכְוַץ – קשה להבין מה כוונתו. ומדברי המפרשים נראה, שצורת העלים נעשתה שונה בצורה קיצונית, שנהיו דקים ומפותלים, וזה פסול משום שאינו יפה.
(לג) שהרי שִׁדְרוֹ כְּגַב בַּעַל חֲטֹטֶרֶת – גב הלולב, בו ניכרת שידרתו, אם נעשה עקום קדימה בצורה משמעותית, כאדם שנכפף גבו, הרי הוא פסול, מאחר ואיבד מיופיו.
(לד) אם נֶעֱקַם לאחד מצדדיו – גם זו אינה צורה יפה. ומדובר שנעקם בצורה משמעותית, כי אין חובה שהלולב יהא ישר כסרגל.
(לה) שזו היא בְּרִיָּתוֹ – כי יש לולבים שגדלים כך, ואין זה שינוי מראה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ט) אִם כָּפוּף בְּרֹאשׁוֹ, פָּסוּל; וְדַוְקָא כְּשֶׁשִּׁדְרָתוֹ כְּפוּפָה, אֲבָל עָלָיו כְּפוּפִים בְּרֹאשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁדֶּרֶךְ לִהְיוֹת הַרְבֵּה לוּלָבִים, כָּשֵׁר.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ג׳
(יג) יש לו כמין קוצים בשדרתו וכו׳ ברייתא שם כפוף קווץ סדוק׳ עקום דומה למגל פסול ופירש״י קווץ שיוצאין בשדרה שלו כמין קוצים והתו׳ כתבו בערוך פי׳ שהוא ענין צמותה ורבינו כ׳ כשני הפירושים ובעקום פירש״י עקום דומה למגל חדא מלתא היא ומשמע לי דנקט דומה למגל ללמד שאע״פ שהוא עקום קצת לא מיפסל עד שיהא עקום לגמרי דומה למגל וכ״נ מדברי הרמב״ם שכ׳ שהוא כגב בעל חטוטרת ואמרינן בגמרא עקום דומה למגל אמר רבא לא אמרו אלא לפניו אבל לאחריו ברייתיה הוא אר״נ לצדדין כלפניו דמי ואמרי לה כלאחריו דמי וכתבו הרי״ף והרא״ש הלכך עבדינן לחומרא וכלפניו דמי ופסול וכ״פ הרמב״ם ז״ל ופירש״י לאחריו. שנעקם לצד שדרה: לפניו. לצד שכנגד השדרה שדרה זהו צד העשוי כשדרה של בהמה שהצלעות והחוליות מחוברים בה מכאן ומכאן ואמצע חלק ועולה כמקל וכן כתב הר״ן וכ״כ הרמב״ם ז״ל ור״י כתב שיש גורסין בהיפך ל״ש אלא לאחריו אבל לפניו ברייתי׳ הוא ואפשר שאותם שגורסין כך מפרשים דפניו הוא צד השדרה ואחריו הוא הצד האחר:
(יד) וכפוף פירש״י ראשו כפוף כאגמון דומה לאיש גבן או זקן שראשיהם שחין וכפופים למטה:
(טו) ומה שכתב רבינו ודוקא בששדרתו כפופה אבל עליו כפופין וכו׳ כך כתב ר״י וז״ל כפוף מיירי בשדרה דאי בעלים רוב הלולבים עליהם כפופות ואף ע״פ שהר״ן כתב אמתניתין דנקטם ראשו דלולב י״ל שמ״ש בברייתא לולב כפוף סדוק בעלה אמצעי אמרו ומשמע דמיפסיל בכל שהו לפי שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג דכל שהו פסול בו הרא״ש כתב בתשובה ע״ש שיש להחמיר שלא לצאת בלולב כפוף לא מיסתבר לי שאין להוסיף על הפסולים שמנו חכמים וכפיפת הראש לא מיקרי כפיפה כיון דכולו זקוף רק שעליו עליונים כפופים מעט לא מקרי כפוף ואני אוהב יותר לצאת בו לפי שאין העלים נחלקים ותיומתו קיימת ע״כ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טז) ומ״ש ובכפוף דוקא כששדרתו כפופה כו׳ כ״כ הרא״ש בתשוב׳ אבל הר״ן החמיר ואמר דאף כשעליו כפופין בראשו דפסול ונכון להזהר כדבריו נ״ל:
רמב״ם שופר וסוכה ולולב ח׳:ג׳
(טז) שם בברייתא
(יז) הרא״ש בתשובה
(י) אבל עליו כפופים כו׳ – הרא״ש כת׳ על זה ואני אוהב אותו ביותר לצאת בו לפי שאין העלין נחלקין ותיומתו קיימת עכ״ל. וכ׳ ב״י ע״ז דלא כהר״ן ע״ש ומזה הוכחתי לעיל ס״ו בסופו דא״כ גם בסדוק כל שהוא אין שם פסול ע״ש וכתב בלבוש ונ״ל דוקא עליו העליונים אבל אם כל עליו או רובן כפופים כל שהוא פסול דדודאי זה שינוי מברייתו ואינו הדר כלל עכ״ל ולא נ״ל כן דהא עלה האמצעית היא חמורה טפי משאר עליו ואפ״ה כשר בכפוף בראשה כ״ש בשאר העלים ותו דלדעת הרמב״ם גם בשאר העלין שייך נחלק׳ התיומת אם נחלקו רובן כמ״ש הש״ע ס״ג א״כ גם שם יש מעלה בכפופה בראשם כמ״ש הרא״ש ומיהו זו נ״ל דהא דמכשיר הרא״ש ואוהב יותר בכפוף היינו במקצת מראש העלין למעלה ונשאר חלק גדול מהעלין בלי כפיפה אבל אם גוף העלין נכפף הרבה מאוד לאמצען ונראה כמו שנכפף העלה פסול ואע״ג דהרא״ש והטור כתבו הפסול בשדרה כפופה לאו דוקא הוא אלא למעוטי ראשי העלין כנ״ל לפסוק בזה.
(ח) עליו כפופי׳. והרא״ש כתב אוהב אני יותר לצאת בו שאין העלין נחלקין ותיומתו קיימת [ב״י הגהות מנהגים] ואם כולן או רובן כפופים כל שהוא פסול [לבוש]:
(ח) אבל עליו וכו׳. הב״ח כתב דנכון ליזהר כר״ן דפוסל אף כשעליו כפופין בראשו וכן כתב כנסת הגדולה בשם רדב״ז, מיהו נראה דר״ן לאו דוקא כל שהוא קאמר אלא חלק גדול כפוף כמו שכתבתי בס״ק ד׳:
(ט) [לבוש] ולא וכו׳. וכן נוהגין (דרכי משה), ודוקא בנשאר חלק גדול מעלין בלא כפופין אבל אם גוף העלין נכפף הרבה מאוד לאמצעתן ונראה כמו שנכפף העלה פסול (ט״ז):
(י) [לבוש] ונראה לי וכו׳. ובט״ז מכשיר אף ברובן:
(ט) כשר – והיינו אם נשאר חלק גדול מהעלין בלא כפיפה אבל אם גוף העלין נכפפו הרבה ונראה כמו שנכפל העלה פסול. ט״ז ע״ש: כתב בתשובת מהרי״ו לולב אותיות ל״ו ל״ב כלומר ל״ו צדיקים בכל דור ודור וכנגד ל״ו מסכתות ול״ב היינו התורה המתחלת בב׳ ומסיימת בלמ״ד ולולב גימט׳ חיים היינו תורה ואתרוג גימט׳ תר״י עם ג׳ מינים תרי״ג ששקול נגד תרי״ג מצות ומהרי״ל כתב מי שקונה אתרוג עם לולב יפים זוכה לחיי עוה״ז ולחיי עולם הבא:
(ו) (ס״ט בש״ע) אבל עליו כפופים בראשו כו׳ והב״ח כתב דנכון ליזהר כהר״ן אף שעליו כפופים בראשן וגם בשאילת יעב״ץ כתב דאף שהרא״ש כ׳ שהיה אוהב לצאת בו לדעת גדולים אחרים לא די שאינו מן המובחר אלא שאין יוצאים בו ובא״ר הביא גם כן דברי הב״ח וכ׳ שכ״כ בה״ג בשם רדב״ז. מיהו נראה דר״ן לאו דוקא כ״ש קאמר אלא חלק גדול כפוף כמ״ש בס״ק ד׳ עכ״ל ור״ל שבסק״ד לענין נחלק כ׳ בשם הט״ז דנחלק קצתו היינו עכ״פ כטפח או כזית ע״ש ואם כן ה״ה הכא ובאמת לא שכיחי כלל כפוף כשיעור טפח וגם נראה דל״ד לנחלק דמדמה הט״ז לפגימת המזבח ע״ש משא״כ כאן נראה דהר״ן פוסל בכל גווני דס״ל דהוי שינוי מדרך ברייתו אף שלפעמים נמצא גידול כזה. וע׳ בט״ז דמתחלה נקט כטפח ואחר כך נקיט כטפח או כזית ונראה דלישנא קמא עיקר ולישנא בתרא נקט ליה משום פלוגתא דר״ש וראב״י לענין פגימת המזבח. והרמב״ם שם פסק כר״ש דשיעורו טפח וע׳ בח״צ סימן יו״ד דמייתי ראיה להרמב״ם מסוכה דאמרינן ואותו היום נפגמה קרן המזבח כו׳ וע׳ בלבוש והביאו המג״א דאם רוב העלין או כולו כפופין פסול וע׳ בא״ר שכתב שהט״ז חולק ומכשיר אף ברובה (בט״ז משמע שאף בכולם דעתו להכשיר בזה ע״ש) ונראה שבזה עכ״פ נכון ליזהר בדאיכא אחר שלא לצאת בזה שראשי העלין כולם או רובם כפופים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לח) כפוף בראשו – היינו שהיה כפוף כאגמון בין לפניו ובין לאחריו:
(לט) פסול – שאין זה הדר:
(מ) כפופים וכו׳ – והרא״ש כתב אוהב אני יותר לצאת בו שאין העלין נחלקין ותיומתו קיימת וכתב הלבוש ודוקא כשהעלה העליונה לבד כפופה אבל אם כולן או רובן כפופים כל שהוא פסול דודאי זהו שינוי מברייתו ואינו הדר כלל עכ״ל והעתיקו המ״א ודעת הט״ז שאין לחלק בזה ועכ״פ בדאיכא אחר בודאי יש ליזהר שלא לצאת בזה שראשי העלין כולם או רובם כפופים:
(מא) בראשו – ודוקא בזה שלא נכפף אלא בראשו ונשאר חלק גדול בלי כפיפה אבל אם גוף העלין נכפף הרבה מאוד לאמצעיתן ונראה כמו שנכפף העלין לשנים פסול שאין זה הדר כלל וה״ה אם העלה העליונה האמצעית שהיא התיומה נכפפה לבדה הרבה לאמצעיתה ג״כ פסול [פמ״ג]:
(מב) כשר – ויש מן הפוסקים שמחמירין בזה אכן המנהג להקל כהשו״ע ועיין בשע״ת:
(נח) [סעיף ט׳] אם כפוף בראשו וכו׳ ראשו כפוף כאגמון דומית לאיש גבן והזקן שראשיהן שחין וכפופין למטה. רש״י סוכה ל״א ע״ב:
(נט) שם. אם כפוף בראשו וכו׳ בין לפניו בין לאחריו. לבוש. ר״ז או׳ י״ט. מ״ב או׳ ל״ח:
(ס) שם. פסול. שאין זה הדור. לבוש. ר״ז שם. מ״ב או׳ ט״ל:
(סא) שם. אבל עליו כפופים וכו׳ והרא״ש כתב (בתשו׳ כלל כ״ד סי׳ יו״ד) אוהב אני יותר לצאת בו שאין העלין נחלקין ותיומתו קיימת יעו״ש. והב״ד ב״י. ודוקא עליו העליונות אבל אם כל עליו או רובן כפופין כל שהוא פסול. לבוש. מיהו הט״ז סק״י כתב לפקפק בדברי הלבוש הנז׳ דהא עלה האמצעית היא חמורה טפי משאר עלין ואפ״ה כשר בכפוף בראשה כ״ש בשאר העלין וע״כ כתב דהא דמכשר הרא״ש ואוהב יותר בכפוף היינו במקצת מראש העלין למעלה ונשאר חלק גדול מהעלין בלי כפופה אבל אם גוף העלין נכפף הרבה מאד לאמצען ונראה כמו שנכפף העלה פסול יעו״ש מיהו הב״ח כתב על דברי הרא״ש הנז׳ אבל הר״ן החמיר ואמר דאף כשעליו כפופין בראשו דפסול ונכון להזהר כדבריו עכ״ל וכ״כ הרדב״ז בתשו׳ ח״א סי׳ רנ״ט דנכון להחמיר כסברת הר״ן. והב״ד כנה״ג בהגב״י. וכ״כ בשאלת יעב״ץ דאף שהרא״ש כתב שהיה אוהב לצאת בו לדעת גדולים אחרים לא די שאינו מן המובחר אלא שאין יוצאין בו יעו״ש והב״ד השע״ת יעו״ש. ועיין לקמן או׳ ס״ג:
(סב) ואם ראשי העלין כפופין לצדדין וכולו עומד נראה דאפי׳ להרדב״ז אין להחמיר. בית השואבה או׳ כ״ט. מיהו מסתמיות דברי הפו׳ משמע דאין חילוק בין לפניו ולאחריו או לצדדין:
(סג) שם. אבל עליו כפופים בראשו וכו׳ ואפי׳ נכפף גם העלה העליון האמצעי כשר. ר״ז אות כ׳ אבל הרשב״א כתב שראש העלה העליונה אפי׳ כפוף כל שהוא מפסיל וכן כל הפסולים יבש וסדוק כי הימנק וכיוצא בהן שעשו אותו כחוטמו של אתרוג שכל הפסולין פוסלין במשהו לפי שאינו הדר. ביאורי הגר״א. וכן יש להחמיר ולהזהר לכתחלה אם אפשר אבל אם לא אפשר יש לסמוך על דברי הש״ע וכפי׳ הלבוש שכתבנו לעיל או׳ ס״א משום דהכל הולך אחר הרוב וכמ״ש לעיל או׳ כ״ה יעו״ש. והגם שכתבנו לעיל סי׳ ח״י או׳ ז׳ דסב״ל אפי׳ כנגד מרן ואפי׳ כנגד הרוב יעו״ש מ״מ הא כתב מור״ם ז״ל בד״מ אות ו׳ דכן נוהגין כדברי הרא״ש ודלא כדמשמע מדברי הר״ן יעו״ש וכבר כתבני בכ״מ דבמקום מנהג לא אמרינן סב״ל:
(לו) כששדרתו כפופה – לולב כזה כמעט ואינו מצוי.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144